• שיר דרוקר

אהבה בימי קורונה

כשרק הכרנו היינו עושים הכל יחד.


היינו הולכים יחד להסתפר, לרופא, לקניות בסופר. כל סידור קטן הפך בשבילנו לטיול רומנטי שאפשר לנו להיות עוד קצת זמן ביחד. היינו מטיילים בהום סנטר ומדמיינים שאנחנו קונים דברים לבית החלומות שלנו, או עושים קניות בסופר וצוחקים על כמה מעדנים נצטרך לקנות כשיהיו לנו ילדים. זה היה אנחנו מול העולם וכל מה שרציתי היה להסתגר איתו בדירת החדר שלנו ושהכל ישרף. היינו מהזוגות הדוחים האלה שמדברים יחד בספיקר של הטלפון, ורואים סדרות רק ביחד. ממש שניה לפני שהתחלנו לדבר על עצמנו ב"רבים", חברה שלי לקחה אותי לשיחה וניערה אותי: "תקשיבי נשמה, אתם בלתי נסבלים. זה לא לעניין כל הביחד הדוחה הזה. קחו קצת מרחק באמאשלך, זה יעשה לכם רק טוב".


בזמנו נבחתי עליה שהיא לא מבינה כלום ומה בכלל הבעיה עם זה שאנחנו רוצים להיות כל הזמן יחד. סיפרתי לה כמה אני נהנית ללכת איתו לכל מקום וכמה שהוא נהנה לראות אותי מעמיסה בקבוקי זירו לעגלת הסופר. אבל הזמן עבר לו וירח הדבש הדביק התפייד לו והתערבב בשיגרה של החיים, העבודה, הנסיעות שלו, וכמובן הילדים. למרות שניסינו להילחם בזה, עם דייטים שבועיים ושיחות מתוזמנות ביומן, כל אחד מאיתנו חזר לנהל חיים עצמאיים בתוך הזוגיות הזאת. ברוב הימים אנחנו בקושי מספיקים להחליף שני משפטים ומכריחים את עצמנו לצאת לנשום קצת, או לברוח לאיזה וויקנד כדי להשלים פערים. אבל בגדול, השוטף שלנו הוא יותר "קודם תלך אתה לשירותים, ואז תצא להיות איתם ואז אני כבר אלך להסתפר ואז תעשה סופר.


ואז הגיעה הקורונה.


אני זוכרת את המבטים המבוהלים של שנינו כשהוא הקריא לי את המייל שהודיע שמעכשיו כל החברה שלו נשלחת לעבוד מהבית. "אין צורך להגיע למשרד" הם כתבו "לפחות עד יעבור זעם". זהו, אין יותר לאן לרוץ. הוא נשאר בבית. מעכשיו זה רק אני והוא שולחן מול שולחן, באופן ספייס של הבית שלנו. להרבה זמן. הרבה מאוד זמן.


תבינו, הבית זו הטריטוריה שלי. אני מלכת הבית. אני קובעת איך היום שלי יראה, מתי אני כותבת, מתי סתם בוהה, ומתי אני יוצאת להפסקה פלוס שנ"צ. ופתאום, יש פה עוד מישהו. מישהו שמדבר פה בג'יבריש בטלפון, שיש לו לו"ז, מישהו שירצה לדבר איתי לפעמים ושאני אצטרך להיות נחמדה אליו גם כשלא בא לי. אלוהים, זה כמו לחזור לעבוד במשרד אול אובר אגאיין, גם אם אני אשרוד את הקורונה, אבל לא חושבת שאני אשרוד את זה.


אז הבנתי שאני חייבת לבוא לזה מוכנה. אין לדעת כמה זמן זה יקח ואני חייבת לשמור על הספייס שלי. אז בבוקר למחרת ההודעה, הגעתי לשולחן העבודה הזוגי שלנו עם אג'נדה ברורה לגבי איך הסידור הזה הולך לעבוד. "אוקיי, אז ככה, דבר ראשון, קודם כל שיהיה ברור שזה המשרד שלי ואתה אורח בו" הטחתי בו. "פה כל העובדים נושאים באופן שיוויוני בנטל. אין פה קפיטריה שמגישה ארוחות צהריים אז אם אתה רעב, תהיה חזק, יש במבה במגירה. אה ופה עושים עוד דברים חוץ מלעבוד. פה גם עושים כביסות, כלים, מכינים אוכל, קניות, לוקחים ילדים, מחזירים אותם, לוקחים לחוגים, מחזירים מחוגים, מגישים, מפנים, מחליפים, מרגיעים, מפרידים, מקלחים ומלבישים. חשבת שאתה עובד קשה? ובכן, תחשוב שוב, ברוך הבא לגיהנום.


הוא הסתכל עליי משועשע, נתן לי נשיקה ואמר שהוא בחדר ליד ושהפגישה האחרונה שלו מסתיימת בסביבות שש בערב. ופוף, נעלם לתוך החדר. בשעה הראשונה נשמתי לרווחה שוב. הממלכה שלי שוב שלי. השקט חזר. בשעה השנייה סימסתי לו אם הוא יורד לאכול איתי צהריים למטה. בשעה השלישית כבר דחפתי את הראש לתוך החדר רק כדי לקבל קצת צומי. הוא עשה לי תנועה שקט עם היד והמשיך לחייך לדמויות במסך.


אבל כל זה מתגמד לעומת ההודעה המפחידה שקיבלתי הבוקר מהגננת. זו היתה בעצם הודעת שימוע לפני פיטורין. היא פנתה אלינו בקריאה נרגשת לקחת אחריות על בריאותינו ובריאות ילדינו ולחשוב טוב טוב אם אנחנו מעוניינים להמשיך לשלוח אותם לגן. היא בעצם מכינה את הקרקע ליום הדין האמיתי, שבו גם הם ישארו איתנו בבית.


אני חייבת להודות שאותי אישית לא מפחיד להישאר בבית עם הילדים למשך ימים רבים. זה הרי בדיוק מה שעשיתי ברילוקיישן. הילדים שלי לגמרי מורגלים בבידוד. תכלס כל מי ששרד את החורף בברלין, יודע שאפשר לשרוד חודשים רבים בין ארבע קירות כשבחוץ דממת מוות, כל עוד יש אספקה שוטפת של מזון יבש, טפל, ומלא אלכוהול. הילדים שלי היו מנצחים ב"אח הגדול" ועוד שואלים למה נגמר כל כך מהר. לשמחתי, הטירונות שאתה הם עברו בברלין, הכשירה אותם בדיוק למצבים כאלה. היכולת להישאר בבית, בלי גן, בלי חוגים, בלי לפגוש משפחה ולהישאר בחיים זו מיומנות שיש ללמוד. אני שוקלת לשלוח אותם ממוגנים להעביר קורסים מזורזים לילדי ישראל. הקטן שלי מסוגל לשחק עם מוך של אבק וקיסמי שיניים ארבעה ימים, והקטנה שלי מצאה שהצל של התלתלים שלה על הקיר של הסלון מעניין יותר מכל סרט בטלוויזיה.


מקרה החירום האמיתי יתרחש כשאספקת השוקולד והחטיפים השוטפת שלהם תגמר. אני לא רוצה לדמיין אפילו את הקטנה שלי פותחת את המגירה ומגלה שנשארו שם רק תמרים. תוך חצי שעה בת השנתיים וחצי שלי לוקחת את המפתחות של הבימבה שלה ומדוושת לאמ.פם הקרוב, עם מסיכה על הפה. אז כדי לא להגיע ליום האפוקליפסה לא מוכנה הלכתי היום לסופר, כדי שהבית יהיה ערוך לבידוד הממשמש ובא. עכשיו מילא הוא, שהוא תמיד בדיאטה וכמה מלפפונים וגלילי נייר טואלט עושים אותו מאושר, אבל הקטנים שלי חייבים את המזון הבסיסי שלהם כדי לשרוד. פיצה, ג'חנון, קליק קורנפלקס ובמבה נוגט. אם לא תהיה ברירה אני אעבור לייצור ביתי. קצת דשן מהחיתול של הקטנה, עם כישורי הגינון האנתרופוסופיים של הגדול, ויש מצב שנצליח לייצר פה גינה קהילתית או לפחות פעילות לעוד איזה 24 שעות. יום יבוא וכל זה יגמר ואז אני אצטרך להתעמת עם הגננת של הילדים שלי על כמות השוקולדים המוגזמת שמצאו אצלנו בבית. זה יהיה המשבר הרציני.


אז בינתיים אנחנו בבית. ערוכים ומוכנים לכל תרחיש, כולל פסקול אפוקליפטי בספוטיפיי שרק מחכה שנלחץ על הפליי. חזרנו לשיחות וידאו עם סבא וסבתא כי הם בבידוד, חזרנו למשלוחי תרופות מהסופר פארם סתם כדי שיהיו לנו במגירה וקנינו מלא ספרים ומשחקי קופסא כאילו החורף הגרמני אוטוטו מגיע. תכלס, חוץ ממזג האוויר זה מרגיש די אותו דבר. אני תמיד בעד מינימום מגע ופגישות עם אנשים, אז עכשיו כשזה מאוגד בהנחיות מהרשויות, אין לי כבר את רגשות האשם שנלוות לביטולי מפגשים עם חברות. הכל טוב, נדבר עוד חודשיים. אבל יש דברים שאי אפשר באמת להתכונן אליהם, כמו למשל לחזור עשרים שנה אחורה ולהיות צמודה אליו כל דקה בכל יום. להקשיב לצעדים שלו, לנשימות שלו ולעקוב אחר התנועות שלו בבית. לצעוד באותו מרחב כל היום, להקשיב לאותה מוזיקה, לאכול ביחד צהריים. זה קשוח אבל נזכרתי שלפני שהייתי כל כך פאנטית עם הזמן שלי לעצמי, ממש נהניתי לעשות איתו הכל. זה רק החיים שבאו והפריעו לנו. נכון, זה לא קל כמו פעם. לשנינו. אז אנחנו עדיין מרחרחים את השטח, בודקים גבולות ומנסים לא להפריע יותר מדי אבל כן לחכך מדי פעם רגליים מתחת לשולחן.


אני מנצלת את הזמן כדי להידבק אליו מחדש. הפעם בקטע מווסת יותר. אני משתדלת לא לתת לפאניקה לשלוט בי אבל לא מפספסת שום עדכון של משרד הבריאות. הוא מחליף לי את התחנה ברדיו מגלי צהל לדיסק של הארקיד מאנקיז ומכריח אותי לחייך מבעד למסך. בסוף, כשכל זה ייגמר, והמגיפה תעבור, ימצאו אותי יושבת בבית מול מדורה מניירות טואלט אוכלת במבה ישירות מהעץ עם חצאית של קיסמי שיניים ורק הוא יצא מהחדר שלו, יוריד את האוזניות ויגיד, יאלה בואי לאיזה קפה זריז, יש לי הפסקה של שעה.


851 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול