• שיר דרוקר

אומנות התיקתוק

עודכן: 31 בינו׳ 2020

השבוע שברתי שיא אישי חדש


יצאתי מהאוטו עם שקיות של קניות בידיים, ילדה על כתף ימין, מטרייה שמוחזקת בכיס של המעיל ובאוזן שמאל דיברתי עם אמא שלי בטלפון. הצלחתי איכשהו לפתוח את דלת הכניסה לבניין ואז החלטתי להגזים, להוציא את הדואר מהתיבה, ואז גם להניח את המטרייה לייבוש ליד הדלת. אני פותחת את דלת הבית עם תוספת של 3 מעטפות בפה והמון טיפות על המשקפיים ומסתכלת על עצמי בראי בכניסה לבית. מה נסגר איתי? מה אני עושה? אני נראית כמו איזה להטוטן מטורלל שעוד שניה הכל הולך ליפול לו מהידיים.


ואז הכל נפל לי מהידיים.


אני דור שלישי למתקתקות. אמא שלי תקתקנית, סבתא שלי היתה תקתקנית ועל כן גם קיבלתי את המטען הגנטי הזה שבו אני רגילה לעשות הרבה דברים במקביל ובמהירות, באיזו אמתלה מפגרת של חיסכון בזמן. אני פחות מתעכבת על המהות, אלא מתקתקת משימות כאילו אני קופצת משוכות ושוברת שיאים של עצמי כל פעם מחדש. יש את האנשים ששייכים לאסכולת המשימה הבודדת, נכנסים לעומקה ולרוחבה, חוקרים, חופרים ומתאבססים. ויש אותי, שחיה מהטרפת של המהירות. מטרגטת משימה, מסיימת אותה כמה שיותר מהר ועוברת הלאה. לא מתענגת על הדבר, אלא רק דוגמת, מנטרלת את האירוע ועוברת הלאה. אני חיה בפיקים האלה של ההיסטריה, הטירוף הזה מדליק אותי. אני הרבה יותר טובה בלעשות הרבה דברים ומהר מאשר דבר אחד או שניים לאט. הראש שלי רוב הזמן עסוק במהלך היום בלחשב לאחור עוד כמה שעות שמישות עוד נותרו לי ביממה, מה עוד נשאר לי לעשות, איך את ממקסמת סידורים ומתקתקת מינהלות. אני לא כמוהו, שיכול לשבת על שקף אחד של מצגת כל הלילה, ולא לקום עד שהוא מפצח אותו. אני יותר רצה על כל המגרש, נוגעת ונוסעת. אצלי הכמות מנצחת. תמיד.

דור רביעי למתקתקות

זה לא אומר שמה שאני עושה לא טוב או מושקע, אלא מהר, תמיד מהר בקטע שעולה לי בבריאות. כמו הפעם ההיא שהוא הודיע לי בשבע בערב שהוא בדרך חזרה מהעבודה עם 3 קולגות מארצות הברית שמצטרפים לארוחת ערב ספונטנית. תוך 13 דקות הוצאתי עליו תכנית חיסול, תיקתקתי את הילדים ממצב צמח על הספה למוד תפקודי מארח, הוצאתי את הפיצה מקפיצה מהתנור והכנסתי במקומה ארוחת ערב גורמה. בסוף הרמתי שולחן והיה ערב פגז. את הקולגות זה הרשים, והוא הצליח בעזרת מחמאות וחנופה משודרגת להחלץ ממוות בטוח. יש מצב שבגלל זה הייתי מזכירה טובה בעברי. עשיתי הרבה דברים יחד, חסכתי זמן לבוסים שלי, ובזמן השנשאר להם הם יכלו להתעשר ולרדות בי. העבודה כמזכירה דרשה ממני להיות בדיוק את זה : לכבות שריפה במהירות כדי לעבור הלאה לשריפה הבאה שכבר מתלקחת.


מאז שהפכתי לאמא, יכולת התיקתוק שלי השתדרגה פלאים. אני מכבה שריפות על בסיס שעתי, מג'נגלת בין הילדים, מתחלקת כמו עמבה למיליון חלקים וחוזרת לצורה המקורית שלי איפשהו בשעות הלילה המאוחרות. זו הפכה למומחיות שלי להצליח להחליף חיתול ביד אחת ותוך כדי להמשיך לשחק טאקי ביד השנייה, כשהעיניים שלי בכלל על הביצים הקשות ששמתי על הגז והראש שלי מחשב את שעת היציאה מהבית כדי שאגיע בזמן לפגישה שיש לי, וכל זה בלי שאף אחד בוכה! להכין ארוחת ערב תוך כדי שאני שולחת מיילים לכתוב לבלוג תוך כדי שאני מקפלת כביסה, הכל כדי למקסם, לייעל, להספיק.

במקום אחד, אגב, לא הסכמתי לתקתק. כשנסענו לרילוקיישן כולם כולל כולם אמרו לי שזאת הזדמנות טובה לתקתק עוד ילד. "את גם ככה לא עובדת, את בבית, קר שם, יאלה תעשי עוד ילד". יש את אסכולת בר רפאלי שדוגלים בתיקתוק שלושה ילדים בחמש שנים וחסל סדר חיתולים ומגבונים לעד. הם לא רואים את ההיגיון בלעשות אחד, להמתין עד שהוא כבר עצמאי לגמרי ואז לצנוח שוב למחוזות הסימילאק. עדיף כבר לתקתק אותם אותם אחד אחרי השני, כי גם ככה כבר לא ישנים, לא אוכלים ולא יוצאים, אז פשוט תסיימי עם זה כבר. אבל אני לא רוצה לתקתק ילדים. זה משהו שלא נראה לי כדאי לעשות כדי לחסוך זמן. אני רציתי לתת לכל אחד את הזמן שלו ולרחם על רצפת האגן שלי עד שהיא והנפש שלי ישתקמו חזרה ורק אז אולי לאזור מספיק אומץ כדי לאתגר אותם שוב מהתחלה. אז בינתיים השעון הזה ממשיך לתקתק, עד התיקתוק הבא.


בזמן האחרון הבנתי שמשחק התופסת הזה מתחיל לעייף אותי. קצת נשחקתי, קצת התבגרתי, והטרפת הזאת אשכרה עושה לי דפיקות לב מהירות. אני מתה להיות מהאנשים הרגועים האלה שמדברים לאט וחושבים לאט ולוקחים את הקניות שלהם מהאוטו בכמה נגלות. שלא רודפים אחרי הזנב של עצמם, ואין להם כאבי צוואר מסטרס של לעשות כמה דברים בו זמנית ועדיין להרגיש שהם לא מספיקים כלום.


אז אני מנסה לאט ובמינונים קטנים, להשתיק את התיקתוק ופשוט לתת לדברים להתנהל בקצב הרגיל שלהם. התחלתי בבית, כי שם זו הריבונות שלי והם חייבים לציית לי; פעם אם הייתם מגיעים אליי הביתה בסביבות שש/שבע בערב אפשר ישר היה לחוש את אווירת התיקתוק. זו בדיוק השעה של הארוחות, מקלחות והרדמות (הכל ברבים כמובן אפילו אם יש רק ילד אחד), בדיוק הזמן הזה שבו הכל קורה על אוטומט ובאופן סדור כשמטרת העל היא לדחוק את הילדים למיטה כמה שיותר מהר, כדי שיהיה שקט, ואפשר יהיה להתחיל לתקתק את יתר משימות הערב. כשאני בזון טוב אני מתקתקת את השלב הזה בחצי שעה גג דור טו דור, כולל צחצוח שיניים, סירוק וסיפור. מצופפת את שניהם יחד למקלחת, מקפיצה להם חביתה אחת וחותכת לשניים, פיג'מות בהיכון והופ למיטה. הילדים עוד לא הבינו מה פגע בהם והסיפור נגמר, בום טראח הבלון התפוצץ ולילה טוב דוד הליקופטר.


אבל אני הבטחתי לעצמי לנסות לקחת דברים באיזי ולתרגל את המוד הרגוע שלי, אז החלטתי לבדוק מה קורה אם לערב אחד אני משחררת ופשוט נותנת להם לזרום בלי התיקתוק שלי. ובכן, זה לא עבד. לא לי בכל אופן. הם עשו חיים משוגעים, אבל כל עוד לא אמרתי להם כלום, באופן מפתיע ממש, הם גם לא התנדבו לקפוץ למקלחת, לצחצח שיניים ולהודיע לי חגיגית שכעת הגיע הזמן שלהם ללכת לישון. הם המשיכו בשלהם ואיפשהו בסביבות עשר בלילה, כשלי כבר היו גירודים של עצבים בכל הגוף מהיום שמסרב להיגמר, שכבתי על השטיח בתוך אוהל מאולתר מכירבוליות שהם הכינו בסלון, והבנתי שלניסוי הזה לא היה סיכוי להצליח ושאצלי בבית אווירת הפנימייה הצבאית דווקא כן עובדת. למחרת כבר הכל תיקתק חזרה כמו שעון, מה שהותיר לי מספיק זמן לתקתק איזו סדרה שלמה בבינג'.

אבל לא ויתרתי על הניסיונות להירגע ולהפסיק לתקתק. השבוע הקטנצ'יק שלי חגג יומולדת 6 וכל הבית היה נרעש, נרגש ומלא בבלונים. כיאה לילד בן 6 שהרגע חזר לארץ מרילוקיישן הוא ביקש וגם קיבל את היומולדת הזאת בווליום גבוה במיוחד וחגג לא פעם, לא פעמיים אלא בארבעה אירועי בוטיק משל היה ניקול ראידמן. מה שאומר 4 עוגות, מלא חמצן שלי בתוך בלונים ושוגר ראש אחד שעדיין מסרב לרדת. היומולדת שהוא הכי התרגש ממנה היתה בגן. יש להם שם איזה טקס חגיגי לילד היומולדת כשהקטע הכי מגניב בו הוא שלא רק ילד היומולדת מקבל מתנה, אלא הוא גם צריך להעניק לגן מתנה. האמת שזו אחלה דרך ללמד את ילדי "המגיע לי" שלנו כמה זה כיף להעניק משהו למישהו אחר מדי פעם. אז הגננת ציידה אותנו בשלל הוראות ואמרה שהמתנה יכולה להיות כל דבר שהילד ירצה שיהיה בגן, העיקר שיהיה מעץ (נו כמובן..). האינסטינקט התקתקני הרגיל שלי אותת לי לגשת לסניף הפיראט האדום הקרוב לביתי ולרכוש איזה צעצוע סיני דמוי עץ ונטול קורונה בסכום סימלי. פשוט, מהיר ויאללה סגרי פינה ועברי הלאה.

אבל הכרחתי את עצמי שלא. במסגרת החיווט המוחי המחודש שגזרתי על עצמי, החלטתי שאת המתנה הזאת אני הולכת להכין ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתגבר על היצר, לשבת על התחת וליהנות מתהליך של לשקוע עמוק לתוך משימה אחת ויחידה, בלי שזה ירגיש שיכולתי לעשות 4 דברים אחרים תוך כדי. טוב, במקרה הזה אלה היו יכולים להיות 200 דברים אחרים כי זה פאקינג לקח לי 3 ימים אבל תשמעו, היה לי מה זה כיף. זה היה ארוך ואיטי אבל זה הכריח אותי לשבת, לתכנן, להדביק ולהבריג והצלחתי לא לעשות שום דבר אחר תוך כדי. זה היה יכול להיות רגע ממש מושלם של תחושת סיפוק וניצחון הרוח עד שהבעל חסר הטקט שלי אמר לי "תשמעי, איזה אלופה את, תיקתקת לו מתנה חבל על הזמן".






835 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול