• שיר דרוקר

אלמנת הייטק


היום אני כבר יודעת שיש המון יתרונות בלהיות נשואה לחנון הייטק. בהתחלה לא ראיתי את זה, אבל היום, ממרום שנותיו כעבד מודרני, ושנותיי כאשתו של ההוא שאף אחד לא מבין במה הוא עובד, אני מבינה שעשיתי דיל לא רע בכלל. אני אוהבת את העובדה שהעבודה שלו גמישה, שהוא יכול לעשות אותה מכל מקום ובכל שעה, ושהיא מגיעה עם המון הטבות. זה נכון שבדרך הייתי צריכה לסבול סיפורים על באגים, קודים ושיחות

לייליות עם מתכנתים הודים, אבל אם להיות כנה עם עצמי שניה, הוא עושה אחלה משכורת.


בתחילת הדרך, אני חייבת להודות, ממש סונוורנו שנינו מהשפע הפסיכי שנחשפנו אליו. אחרי שנים רבות כסטודנטים עניים, פתאום לקבל ארוחות צהריים, ביטוחי בריאות מפנקים, בונוסים, שוברים, מכשיר נייד ולפטופ חדשים היה בשבילנו פינוק פשוט פסיכי. זה היה מאוד לא מובן מאליו עבורנו, ותמיד הרגשנו קצת לא בנוח מול כל זה. הוא התחיל להסתובב עם כרטיס "תן ביס" בהרצליה פיתוח כאילו הוא ג'וליה רוברטס במסע שופינג בבוורלי הילס. מפנק אותי בארוחות גורמה ב"ריבר", משלם בתלושי קנייה ב"פוקס", ועושה סיבובי דאווין בשכונה עם הרכב חברה. אבל בראש פינטזנו רק על דבר אחד. על הדובדבן שבקצפת. אולי זה בגלל ששנינו גדלנו במשפחות של עובדי מדינה שבשבילנו נופש באילת פעם בשנה עם חברים של אמא ממשרד החינוך היה הלהיט של הקיץ, שרק חיכינו למשאת נפשו של כל עובד היי טק חדש, לטופ של הטופ, לפינוק שהוא פינטז עליו כל שנותיו כסטודנט:


הטיסה הראשונה לחו"ל מטעם העבודה.


אני זוכרת את נסיעת העבודה הראשונה שלו כאילו היא היתה אתמול. הוא נסע לאיזה חור ליד בוסטון ושנינו פשוט נפעמנו מהעובדה שמישהו אחר משלם על כרטיס הטיסה שלו, על החדר במלון שלו, ושאני יכולה להזמין מאמאזון המון חבילות ישירות חדר שלו במלון. הוא היה נוסע עם טרולי וחוזר עם מזוודה מפוצצת בהלבשה תחתונה של ויקטוריה סיקרט, ג'ינסים מאורבן אאוטפיטרס ואת כל מדף בסיילים בגאפ. אמא שלו דאגה לספר לכל החברות שלה שהבן שלה טס לחו"ל מטעם העבודה, ואבא שלי היה בטוח שהתחתנתי עם ארקדי גאידמק.


אני זוכרת שעזרתי לו לארוז, וקיפלתי לו את כל החולצות המכופתרות לפי השיטה היפנית כדי שלא יתקמטו. החבאתי לו במזוודה הפתעות קטנות ממני ובחרנו יחד סידרה שכל אחד יראה בנפרד עד פרק מסויים, ואז נמשיך לראות יחד כשהוא יחזור. התגעגענו אחד לשני בטירוף, דיברנו בטלפון המון ושלחנו הודעות עם אימוג'יים רומנטיים ודוחים. כמובן שכשהוא חזר נסעתי לשדה תעופה באמצע הלילה כדי לחכות לו (ולחבילות שלי מאסוס), והתחבקנו חזק כאילו הוא חזר מטיול של שנה באוסטרליה.


זה החזיק מעמד עוד שלוש או ארבע טיסות עד שקלטתי שמישהו עבד עליי.


כלומר, יש לי בעל. אני זוכרת שהתחתנתי איתו. אבל אני לא סגורה על איפה הוא כרגע, ואיפה הוא יהיה בשבוע הבא. יש חודשים שאנחנו באותה יבשת, יש שבועות שהוא נוכח ויש ימים שהוא בין לבין. החבילות מארצות הברית הלכו והתמעטו כי כבר למי אכפת, ופתאום אני מוצאת את עצמי שולחת לו זימון למייל כי קניתי לנו כרטיסים לסטנדאפ של שחר חסון בעוד חודשיים. זימון! לעוד חודשיים!


מאותו רגע הגרף עבר למגמת ירידה. הטיסות שחקו אותי ואותו, ושנינו די התרגלנו לעובדה שכל אחד מאיתנו חי לבד במהלך השבוע. הנסיעות שלו הפכו לדבר שבשיגרה. כבר לא עזרתי לו לארוז, הוא פשוט היה זורק כמה חולצות ואיזה ספר קריאה לטרולי. לפעמים היינו מסתמסים בלילה לפני השינה ולפעמים לא. הייתי שוכחת לספר לו דברים שקרו לי, והוא הפסיק לספר על מסעדה מיוחדת שהוא אכל בה או על הקולגה שלו שקיבל קידום. גם האיסופים המרגשים משדה התעופה התחלפו במונית, והמתנות הרבות הפכו לאיזה צעיף שהוא קנה בדיוטי פרי.


ואז הגיעו הילדים, ובכלל הבנתי שנדפקתי. יוצא שאני זאת שמזרזת אותם בבוקר, דוחקת אותם למקלחת ולוקחת לרופא, ואז טלפון ממנו. הם שומעים את הקול שלו ורצים בכל הבית, מדביקים את האף שלהם למסך "אבוששש!" ומה שהכי מעצבן פה זה שבראש שלו, הסיפור אחר לגמרי. הוא סובל! קשה לו! עצוב לו להיות רחוק מאיתנו, קשה לו להיות לבד, והוא מתגעגע לילדים. אבל מה לעשות הוא חייב לעשות זאת לטובת המשפחה. מי ישמע הוא נסע לעבוד בבית יתומים בפיליפינים, יאללה, אתה בכנס הייטק מפונפן בלאס וגאס והבעיה היחידה שלך היא האם קודם לאכול צהריים ורק אז לישון שנ"צ, או לעבוד מחר מהמשרד או מהקפה שלמטה. ואז הוא מתקשר כדי לספר לי שלקחו אותם אתמול בערב להופעה של ברונו מארס והיה מדהים והוא הרגיש כאילו הוא בסצינה מסרט, ותוך כדי שהוא מדבר ואני ממלמלת "וואו, יופי, איזה כיף" אני מקבלת כדור לפנים מהקטנצ'יק שמשחק כדורגל בסלון, ומצליחה בשניה האחרונה לתפוס את האינדיאנית שעושה פליק פלאק מהספה לשטיח. השיא אלו ההודעות בלילה שבהן הוא כותב כמה קשה לו לישון בלעדיי ושהוא שונא להיות לבד במלונות, כי זה מרגיש מנוכר.


וואלה?!? כי אני ישנתי שעתיים בלילה האחרון, לא אכלתי ארוחה חמה כבר חמישה ימים, אה ומאתמול הקטנה חושבת שהחולצה שלי זה הטישו שלה. החלום שלי עכשיו זה להיות מנוכרת באיזה חדר בבית מלון.


כשעברנו לכאן, הוא הבטיח שעכשיו, בגלל שאנחנו באירופה, כמות הנסיעות תפחת משמעותית ואם יהיו נסיעות אז הן יהיו קצרות. זה היה חלק מהדיל. אהבתי את זה, חיכיתי לזה. ובהתחלה הוא באמת לקח את זה באיזי. כמעט האמנתי לו אבל אז באיזה ערב הוא הציע לי להזמין תאילנדי. הוא שונא אוכל תאילנדי ולכן התחלתי לחשוש. ואז הוא שאל מה בא לי לראות בטלויזיה. אז כבר ממש נלחצתי. "מה קרה?" שאלתי אותו. הוא התקרב והתיישב לידי ואז אמר בפרצוף מפוחד שיש לו כנס חשוב בסיאטל עוד שבועיים ושהוא חייב לנסוע. זה יהיה ממש קצר, הוא מיהר להגיד, אני אסע בשני ואחזור בשישי עוד לפני שהילדים יחזרו מהגן.

להיות במדינה זרה לבד זה לא כמו להיות לבד בארץ. זה מצריך הכנה. אין לי פה סבתא להקפיץ, בייביסיטרית שגרה קומה מעליי, או שכנה שמקלחת את הילדה בזמן שאני עם הגדול בחוג. פה אני צריכה לשרוד את הנסיעות שלו לבד במקום שאני עדיין לא מכירה. בראש שלי הנרטיב שוב השתנה ואני חזרתי להיות הקורבן. איך הוא מעיז לנסוע לו לשבוע לבד כשאני נשארת כאן לקרוע את התחת. וחוקי מרפי הרי רק מחכים לרגע שהוא יסע. כי אז הגדול יתחיל להשתעל, והקטנה תעלה חום, ובטח יהיה איזה יום חופש בגן או גרוע מזה, איזו חגיגה בגן שנהיה בה רק שלושתנו.


והוא נסע. כי כאמור הוא "חייב" לנסוע. הבוקר עבר רגוע באופן מפתיע ויחסית לקוזאקים הם התנהגו לא רע. אולי המבט המצוקתי שלי בעיניים עשה להם משהו. קצת פינוקים, שני סיפורים, שיר אחרון והם נרדמו. הלכתי לאמבטיה בתחושה של ניצחון. דמיינתי על הסלט הענקי שאני הולכת לחתוך לי מול הנטפליקס, יש לי שוב ערב שלם רק לעצמי. תחושה של אופטימיות אפפה אותי, ולרגע בכלל לא הבנתי למה חשבתי שזה כל כך מסובך להיות פה שבוע לבד עם שני הילדים. טבלתי את הרגליים במים החמים, והתיישבתי תוך שחרור אנחה פולנית מתבקשת.


ואז הקטנה:"מיםםםםםם"!!! "אמאאאאא"!!"מיםםםםםם"!!


איך זה שהיא יודעת להגיד רק שתי מילים ואת שתיהן היא בוחרת לשאוג כמו איזה דרקון בדיוק באמצע האמבטיה שלי?!?


קמתי, מטפטפת כל הדרך אליהם לחדר. נתתי לה לשתות ויצאתי במהירות כדי שהיא לא תקבל רעיונות. זה הערב שלי! לכו לישון! הלכתי כמו גנב על קצות האצבעות חזרה לכיוון לאמבטיה שלי ואז בום! דפקתי גליטץ' על המים שטיפטפתי על הריצפה. עכשיו מילא שהתחת שלי נחת על הריצפה, אבל האצבע הקטנה של כף הרגל פגעה בקצה של השידה ועשתה מין קנאק כזה שלא בישר טובות. מצד אחד אני לא יכולה לצרוח מכאבים כי זה יעיר את עודאי וקוסאי, ומצד שני אני מדברת עם אלוהים מרוב שכואב לי. אני יושבת עירומה על הריצפה במסדרון של הבית, נושכת חזק את האגרוף שלי וצורחת "איה" בלי קול. תוך כדי שאני נושמת נשימות להרגעת ההיסטריה, אני קולטת שהאצבע שלי מחליפה צבעים ומקבלת צורה של כדור. דידיתי למיטה, נשכבתי ונרדמתי. שעה אחר כך היא שוב היתה צמאה, ואז הוא ביקש לבוא לישון איתי, ואז גם היא רצתה, ואז אני הייתי צמאה ואז הוא קם והיא רוצה גם. והשעה פאקינג 04:00 בבוקר. מגניב, עוד שלושה ימים למניאק.


מסתבר שזה עוד היה לילה רגוע בשבילם. הם הרי אוהבים להתחיל הכי חזק שלהם ואז להגביר. אחרי ארבעה ימים אמרתי לו בטלפון שאם הוא לא חוזר אני משאירה את הילדים בבית היתומים על שם יאנוש קורצ'ק, ולא אכפת לי אם הוא מאוייש או לא. הוא אמר שהוא מתגעגע אליהם ושנורא קשה לו לא לראות אותם כל כך הרבה זמן. "אני יכולה לקנות להם כרטיסים, ולהעלות אותם על המטוס הראשון בדרך אליך" אמרתי לו. הוא צחק.


אני לא.


1,201 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול