• שיר דרוקר

אל עצמי


אף פעם לא ביליתי כל כך הרבה זמן עם עצמי כמו בשנה האחרונה.


אני לא אומרת את זה בקטע רע. ממש לא. להיות לבד יכול להיות ממש אחלה לפעמים. אני לא מהאנשים האלה שמפחדים להיות לבד. לי ולעצמי יש אחלה דינמיקה רוב הזמן. אני תמיד מוצאת איזה פרוייקט זמני שיעסיק אותי,מתפנקת בכל מיני גילטי פלז'רס ששמורים לרגעים שאף אחד לא מסתכל כמו לאכול בייגלה ארוך ולטבול אותו בנוטלה מול פרק של "משחק השף" בלי שאף ילד ינסה לגנוב לי את התענוג, או למרוח לק ולתת לו שעה להתייבש או להירדם מול הטלויזיה. כי אני יכולה. אני לבד. אני אדון לזמן שלי, ואני אחליט מתי ואיך וכמה שבא לי. העניין הוא שאת הלבד שגיליתי פה לא הכרתי בארץ. הוא לבד אחר. הוא מרגיש יותר לבד מהרגיל. אין הסחות דעת, אין לברוח לאמא ואבא, בסוף היום זה רק אני עם עצמי. והרבה.


ואין מה לעשות, אצלי לפחות, כשאני לבד הרבה, והנוטלה נגמרת, אני מתחילה לחשוב. ולחשוב. ולשאול את עצמי שאלות. ולענות לעצמי. ומתחיל איזה דיאלוג בתוך הראש שלי. אני לא אשתמש במילים כבדות ומפחידות שאני מתעבת כמו "התבוננות פנימית" כי אני לא מבינה מה זה. הדבר היחידי שאני רואה כשאני מתבוננת פנימה זה את השחורים באף או שאני חייבת לעשות שפם, אז אני פשוט אגיד שהזמן שלי פה עם עצמי, גרם לע לשנות כמה דברים בעצמי שתמיד רציתי לשנות ופשוט אף פעם לא היתה לי את ההזדמנות האמיתית לשים את זה בראש סדרי העדיפויות שלי. מה שקרה כאן, אחרי המעבר, הוא שהבנתי כמה אני חשובה. הבנתי איזה מקום אני חייבת לתת לעצמי כי אני מחזיקה המון בידיים.


אני תמיד עוברת עם עצמי תהליכים כשאני רחוקה מהבית. משהו בפרופורציות של המרחק, השקט והסביבה החדשה והלא מוכרת כנראה מאלץ אותי להתמודד עם עצמי, לצאת מאזור הנוחות שלי. והנפש שלי, שכבר עברה דבר או שניים בעבר, עושה את ההתאמות שלה. אבל זה לא רק זה. אני מרגישה שמשהו במיינדסט שלי פשוט השתנה. התבגר. קיבל פרופורציות. כאילו הוצאתי את הדיסק הישן שלי והכנסתי אחד חדש במקומו. המוסיקה עדיין שמחה ומלאה בקצב, אבל הכלים הם אחרים. הבנתי שכדי להוציא את המיטב מהזמן פה, אני חייבת לשמור את האנרגיות שלי לדברים החשובים באמת, ושבניגוד לשיר של תל אביב, אין לי כרגע את את היכולת להקדיש זמן לדברים שלא עושים לי טוב. אני פשוט לא יכולה להתמודד עם עוד חרא כרגע. משהו התחדד בהבנה שאין לי את האנרגיה, כמו שהיתה לי בארץ, להכיל דברים שאינם תורמים כרגע לצורך שלי להרים את עצמי ואת המשפחה שלי כדי שנוכל לנהל כאן חיים. שאני לא מסוגלת כרגע להחזיק מישהו אחר שנשען עליי כמו שפעם הייתי רצה לעשות. לא כי אני לא רוצה אלא כי אני חייבת לוודא קודם כל שאני שאני מסוגלת לעמוד. אין לי זמן יותר להתעסק בשטויות ולעשות דברים רק כי אני חייבת. אני לא חייבת יותר כלום. אני לא חייבת לתחזק קשרים שלא עושים לי טוב רק כי אני מפחדת להישאר לבד, אני לא חייבת להיות נחמדה או מצחיקה רק כדי שיאהבו אותי ואני לא חייבת ללכת לכל מקום שמזמינים אותי, רק כי הזמינו. אני גם ככה מרגישה שאני חיה פה על טנק דלק שלא תמיד מלא, אז למה לבזבז את את הדלק שיש לי על דברים לא חשובים?


יש לי יומולדת היום. אני בת 38.


אתמול בלילה, יצאתי מהמקלחת ומרחתי על הפרצוף שלי איזה קרם אנטי אייג'ינג שקר כלשהו מול הראי. התסכלתי על הפנים שלי שכבר מתחילות להראות את סימני הדרך ואמרתי את הגיל שלי בקול רם. 38. איך אני בכלל בת 38? זה נשמע ממש כמו בן אדם מבוגר. ניסיתי להבין איך אני שונה היום מהבחורה בת ה 37 שהסתכלה עליי חזרה מהמראה בחדר המלון שלה חודש אחרי שנחתה פה. היא עדיין לא מרחה קרמים, כי בארץ הם עולים הון, והיא בטח התקמצנה על עצמה. היא גם לא האמינה שהיא תשרוד פה חודש, והנה, היא שרדה יותר. לא האמנתי בעצמי. לא חשבתי שאני מסוגלת.


אז הנה, זה מגיע, מוכנים? כי מה שאני הולכת לכתוב פה הוא בהחלט חד פעמי ולא יחזור שנית, אז נא לא למצמץ:


מסתבר שהעיר הזאת עשתה לי משהו טוב.


בום! אמרתי את זה! אם ישאלו אותי, אני אכחיש. בכל זאת, יש לי מוניטין בעיר.

אבל כנראה שיש משהו בחוויה הזאת של הרילוקיישן שגורם לאיזושהי האצה של תהליכים. משהו קורה כאן מהר יותר ואינטנסיבי יותר. כמו סיר לחץ שמזרז את הבישול. כמו ששנה אחת של בן אדם שוות ערך לשבע שנים של כלב. אז כנראה שחווית הרילוקיישן שוות ערך לעשור של טיפול פסיכולוגי. אני רואה את זה בכל מערכת יחסים שאני חווה כאן, כולל עם עצמי. חברים שהכרתי כאן והפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלי באינטסיביות של משפחה ובאהבה חסרת פרופורציות יחסית לאנשים שלא הכרתי עד לפני שנה. כאילו עברנו אימון, קו ומלחמה יחד. מעולם לא ביליתי כל כך הרבה זמן לבד עם בעלי, ואני כוללת בפנים את ירח הדבש שלנו באיזה חוף שורץ נחשים בתאילנד. רק אני והוא. בלי הסחות דעת. למעט שני הקטנים שברקע. אבל להם מותר. כאילו מישהו זרק אותי לפה ואמר, פשוט תתמודדי עם עצמך, אין לך ברירה, את כבר בן אדם מבוגר, זה לא מצחיק יותר.


והצלחתי, כלומר, אני חושבת שאני מצליחה. אני עדיין עובדת בזה. אני כל יום ממשיכה לנסות לשנות כמה מהדפוסים הישנים שלי שגרמו לי לבזבז המון זמן ואנרגיה על הדברים הלא נכונים בחיים. בזכות העיר הזאת שמאלצת אותי להתמודד עם השדים שלי כל יום, בזכות האנשים שפגשתי בה, ובזכות השיחות המוזרות שאני מנהלת עם עצמי בראש. אולי אולי השנה, אחרי שלושים ושמונה שנים, אני אוכל להגיד לעצמי מה שאנשים אהובים אמרו לי מסביב ופשוט לא הסכמתי לשמוע, שוואלה, מגיע לי. וגם אני חשובה לי. אני יודעת שהמבחן האמיתי יהיה לחזור לתל אביב, לאזור הנוחות שלי, ולהצליח להישאר באותו סטייט אוף מיינד. לא ליפול חזרה לאישיות שלי שעסוקה בלרצות את כולם, ועושה הכל בסדר, אבל לא משהו. אלא לקחת את התחושה הזאת ולהכריח אותה להישאר חלק ממני. מצד אחד זה אומר להשאיר חלק מברלין אצלי תמיד בתוך הראש, מחשבה מפחידה שלעצמה, אבל מצד שני, העיר הזאת מאלצת אותי לשמור על עירנות ולא להירדם בשמירה על עצמי.


אז מזל טוב לי. כי הוא באמת טוב. שרק לא יהיה יותר גרוע.

1,055 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול