• שיר דרוקר

אמא הליקופטר


כשהוא עצוב, אני עצובה. כשהוא שמח, אני לא מפסיקה לצחוק. וכשהוא חולה, אני מרגישה את זה בתוך הגוף שלי. הוא המצפן המשפחתי שלנו, והוא כזה מהרגע שהוא נולד. כששאלו אותי מה הדבר שהכי מפחיד אותי ברילוקיישן הזה, עניתי בלי לחשוב פעמיים : "אני רק רוצה שיהיה לו טוב". ידעתי שאנחנו הולכים לזעזע את עולמו, ושאני זאת שצריכה להיות שם לאסוף את השברים.


המנטרה שהובילה אותי עם הנחיתה כאן היא שכרגע מה שהכי חשוב זה לשמור לו על השיגרה. הוא ילד של הרגלים, הוא צריך שהכל ישאר בדיוק אותו הדבר. כשיש לו שיגרה הוא רגוע. וכשהוא רגוע, אני רגועה. ואכן, הפכתי לאמסטף עוד באותו לילה כשהגענו, במטרה לשמור לו על העולם שאותו הוא מכיר, בלי לתת לנסיבות לבלבל אותי או אותו.


הגענו בשעת לילה מאוחרת מדי לחדר בבית מלון, שצריך לתפקד כמו הבית שלנו לחודש הקרוב. הילדים נרדמו כבר במונית, אחרי יום עמוס פרידות והתרגשות ואנחנו התרסקנו על הספה והזמנו רום סרוויס גרוע במיוחד. הוא נכנס להתקלח. אני הסתכלתי סביב על החדר שאמור להיות הבית שלי וסרקתי אותו בשתיקה. לא עברו שתי דקות והתחלתי לגרור דברים בסלון.


"מאמי, הכל בסדר?" הוא צעק לי מהמקלחת.


"כן, כן. הכל טוב. למה?" אמרתי תוך כדי שאני מגלגלת את השטיח


"כי אני שומע אותך מסדרת. עזבי את זה, נעשה הכל מחר. אנחנו חייבים לישון קצת".


"לישון?? פתחתי לו את דלת המקלחת בהיסטריה, מתעלמת לחלוטין מהפרצוף ההמום שלו "אתה רוצה שהוא יתעורר בבוקר ולא יבין איפה הוא. איך אתה מסוגל בכלל לישון?"


לקח לי שעה או שעתיים אבל חדר המלון שלנו הפך תוך בין לילה לשיעתוק מדוייק של הדירה שלנו בתל אביב, מינוס קקי של יונים על אדן החלון וריח של שתן של חתולים בחדר מדרגות, שאגב, אם הוא היה מתעקש, הייתי מארגנת גם את זה.


"את לא נורמלית" הוא אמר לי "נו בואי לישון, יש לנו מיליון דברים לעשות מחר".


"איזה לישון, אני יורדת למטה לחפש איזו פיצוציה פתוחה לקנות לו שוקו לבוקר. הוא כל בוקר שותה שוקו כשהוא קם.ואם הוא לא ישתה שוקו, אתה יודע מה יקרה?"


"מה? מה כבר יקרה?" הוא שאל אותי ברצינות


"לא יודעת, הוא יהיה עצוב, הוא רגיל לשוקו. אני יורדת לחפש שוקו".


הספקתי לישון אולי שעתיים עד שהשמש זרחה ושמעתי את הכפות רגליים הקטנות שלו מתופפות על הריצפה ולאט לאט מתקרבות אליי. הוא קפץ למיטה שלנו ונכנס מתחת לשמיכה. "בוקר טוב ילד שלי, איך ישנת?"


"אמא, איפה אנחנו?"


"אנחנו בברלין, אתה זוכר שאתמול אמרנו ביי לסבא וסבתא, ואז טסנו במטוס והגענו למקום שבו המזוודות שלנו הסתובבו בקרוסלה? ואתה זוכר שנכנסנו למונית והאיש דיבר איתנו בשפה מצחיקה כזאת?" ניסיתי לפשט לו את יום האתמול.


"אה, כן. אמא, אני רוצה שוקו"


"בוא קטנצי'ק" חייכתי בעייפות "נמזוג לך שוקו" קמתי באיטיות תוך שאני שולחת לצד השני של המיטה מבט מנצח של "אמרתי לך!". הוצאתי את בקבוק השוקו מהמיני מקרר בחדר והחזקתי אותו כאילו הוא מינימום גביע אירופה לאלופות.


האמת היא שהבוקר בסך הכל עבר בסדר, אמרתי לעצמי בגאווה בלב. הנה, אנחנו יושבים במטבחון ושותים שוקו. כלום לא השתנה. הנה אני פה, אותה אמא, והנה אבא. ואפילו המתולתלת הקטנה שיושבת שם בסלקל, גם היא פה. והחדר שלו קיבל צורה של חדר של ילד, קצת הצעצועים שהבאנו לו במזוודה מסודרים בפינת החדר, ושני הספרים שהוא הכי אוהב כבר על השידה ליד המיטה. רק שלא ירגיש משהו שונה. רק שלא יהיה עצוב.


"יאלה, בואו נתארגן, יש לנו הרבה דברים להספיק היום. בואו נצא קצת לראות את העיר" הוא אמר באסרטיביות שבגללה התאהבתי בו. "קדימה, לצחצח שיניים, ותסגור את הטלויזיה, ממתי אנחנו רואים טלויזיה בבוקר?" "ששש..דונט בי הארד און הים" אמרתי לו במבטא של מאמן כדורסל קרואטי "איטס א ורי קונפיוזינג טיים".


האמת היא שהלכנו על ביצים לידו, ובעיקר זייפנו. לא היתה לי ברירה אלא לזייף. לא התווכחנו לידו, לא קיטרתי לידו, ובטח שלא בכיתי. המשכתי לחייך לא משנה כמה שבורה הייתי בפנים. הוצאתי קולות התפעלות מכל רכבת או בניין מיוחד שראינו ברחוב, אבל בפנים הייתי עצובה וגמורה מגעגועים. לא נתתי לו לראות אותי נשברת, שידרתי עסקים כרגיל. בניתי לו עולם מושלם שרק התפאורה בו השתנתה אבל השחקנים נשארו אותם שחקנים. שיווקתי לו הרפתקאה משפחתית משותפת, שבה "החיים יפים", ואנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא יכול לפגוע בו והכל בשליטתו.


לצערי ולמזלי גם יחד, הגן התחיל ושינה לי את התסריט. הוא אילץ אותי לעזוב את כסא הבמאית ולשחרר אותו להתמודד, בלעדיי. נתתי לזה כמה ימים של הסתגלות, ציידתי אותו בכמה מילות מפתח שיעזרו לו להסתדר בחיים כמו "מים", "פיפי", "אמא" ושלחתי אותו לדרכו.


אני לא בטוחה למי היה יותר קשה, לי או לו, אבל עד היום יש לי שריטות בפנים מהעצים מאחוריהם התחבאתי כשהייתי משקיפה לחצר של הגן. ימים שלמים עמדתי שם והסתכלתי עליו, עומד, לבד, מחפש את עצמו, מנסה. ימים שלמים שהתאפקתי לא לרוץ לשם, ולחטוף אותו לאיזה יום כיף מלא בשוקולד. הכל רק כדי לראות אותו מחייך.


הוא לא חייך. הוא גם לא קפץ עליי כשבאתי לקחת אותו מהגן. הוא רק לקח לי את היד ואמר באדישות "אמא, אני רוצה הביתה". אם רק הייתי יודעת לאיזה בית הוא מתכוון.


"תני לו זמן" כולם אמרו לי מסביב "הכל חדש לו. זה ילך וישתפר מיום ליום, את צריכה סבלנות".


אני בינתיים עבדתי שעות נוספות כליצנית, צוות הווי ובידור, דואגת לפינוקים ולפעילויות אחר הצהריים שימלאו אותו בביטחון ויחזירו לו את האמונה בעצמו. שעת סיפור בעברית, חוג ספורט, פליידייטים עם ילדים ישראלים.


"אתה יודע שהוא סיפר לי היום ששני ילדים בגן אמרו לו שהם לא רוצים לשחק איתו?" אמרתי לו בערב בלחישה בזמן שהקטן בהה בטלויזיה. "אני הולכת לדבר עם הגננות שלו על זה. איזו מין התנהגות זו. יואו, אולי זה בגלל שהוא יהודי? אמרתי לך שזה לא נגמר. סבתא שלי תמיד אמרה שאסור לסמוך עליהם, ולא משנה כמה שנים עברו. זה ממש לא מקובל עליי. אני אראה להם מה זה".


"את מוכנה להירגע? ולמה את מקשרת כל דבר לרילוקיישן? זה לא כי הוא זר, זה כי הוא ילד רגיש. הוא תמיד היה. לא כל דבר קשור למעבר לכאן. יש דינמיקות חברתיות בכל מקום ובכל גיל, והוא צריך ללמוד להתמודד ".


מה אתה אומר? באמת סליחה, פרופ' עמוס רולינגר, הפכת למומחה לפסיכולוגיה של הילד?" כבר לא לחשתי.


אני שונאת את התחושה הזאת. אני לא יודעת איך לעזור לו. החוסר אונים הזה הטריף אותי.


בשבת בבוקר ירדתי איתו לפארק מתחת לבית. רק אני והוא. עם קופסת פנקייקים וכדורגל ביד. סידרתי לנו שמיכה ושמתי את התיק שלי ליד עץ כדי שיהיה לנו שער לבעוט לתוכו את הכדור. לא הסתכלי עליו אולי לשניה, והוא נעלם לי. הסתכלתי ימינה ושמאלה והוא פשוט נעלם. הסתובבתי כמו משוגעת סביב עצמי, צורחת את השם שלו בהיסטריה, עד שבסוף ראיתי אותו עומד עם ילד בלונדיני שלובש חולצה של מסי.


קטני, איפה אתה? מה קורה שם? מה הילד הזה רוצה ממך? הוא אמר לך משהו? הלכתי לכיוונם כמו ילידת פתח תקווה אמיתית. הוא עושה לך בעיות?


"אמא, זה בסדר אם אני אלך למגרש פה ליד? הילד שאל אם אני רוצה לשחק איתו כדורגל".


"אה, בטח קטנצ'יק" בלעדתי את הרוק "אתה יכול ללכת" אמרתי באדישות שהסתירה בתוכה עולם ומלואו "לכו תשחקו" אמרתי והרגשתי את המחנק בגרון. נשארתי שם עומדת לבד עם הכדור ביד, מחייכת חיוך דבילי לעצמי. הוא עצר רגע והסתובב אליי :"את רוצה לבוא לשחק איתנו אמא? זה לא כיף לשחק לבד" הוא אמר בקול המתוק שלו."לאאא, זה בסדר קטני, אני אנוח לי פה קצת על השמיכה" אמרתי לו "לבד. בחושך" מלמלתי מתחת לשפם. אין בעיה, הכושי סיים את תפקידו וישב פה בדד לאכול את הפאנקייק. מזל שהקטנה עדיין לא בגן, היא בטוח תרצה לשחק איתי.





362 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול