• שיר דרוקר

בעל המאה

עודכן: 22 בינו׳ 2019

אני וחבר חיים בסרט

כשהיכרנו, הייתי יותר עשירה ממנו.


הייתי סטודנטית בשנה השנייה ללימודים, אבל כבר עם דוקטורט במלצרות. עשיתי ערימות של כסף, ועוד במזומן. זו היתה תקופה נהדרת של סחר עבדים. עבדתי במשמרות כפולות, עשיתי כסף שחור והייתי נטולת זכויות סוציאליות לחלוטין, כי למי אכפת משהו בכלל בגיל הזה. היתה לי סובארו ג'סטי אדומה ושובבה וחשתי עצמי על גג העולם. הוא היה סטודנט בעצמו, שאמנם עבד בעבודה עם ערך מוסרי גבוה, אך גם כזו שהותירה אותו לחיות בבית ההורים, ולקושש מהם כסף לסנדביץ' בקפיטריה של המכללה. תקופת הזוהר הכלכלית שלי ביחסים נמשכה שנתיים שלמות, עד שהלימודים הסתיימו ונאלצתי לעזוב את סיר הבשר שנקרא מסעדה איטלקית בפתח תקוה, וללכת לעבוד כמעט בחינם כמתמחה נחותה במשרד עורכי דין. הג'סטי פינתה את מקומה לקו 5, והמזומנים התאיידו לתוך המינוס.


הוא סיים את התואר שלו במדעי המחשב, והשאר היסטוריה.


לחיות עם בן זוג שמרוויח יותר כסף ממני אף פעם לא היה לי קל. ולכן לא משנה עד כמה היחסים בינינו הלכו והרצינו, אני המשכתי לעמוד נחושה ולשמור על חשבון הבנק שלי לעצמי. זה אולי נשמע מוזר אבל עד שלב מאוד מאוחר ביחסים שלנו, כל אחד התנהל עם חשבון בנק משלו. סירבתי לאחד חשבונות כי זה נתן לי להרגיש שיש לי שליטה על החיים שלי. יש לי את המרחב הפרטי שלי ואני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, על כלום. בא לי לקנות קרם פנים במחיר מופקע, סבבה, אני אסדר לי את ההוצאות ככה שזה יהיה בסדר. הלכתי ברחוב ואיזה תיק קרץ לי מחלון ראווה, בקטנה, אני אקצץ בחודש הבא, ואני והתיק נהיה מאושרים יחד. שלא יתבלבל לרגע - הוא אולי מרוויח יותר ממני, אבל גם אני עובדת ומרוויחה ולכן אני אקנה מה שבא לי מתי שבא לי. זה שלי.


גם כשהחלטתי בשלב מסויים לרדת מחלום לוחמת הצדק במשרד עורכי דין, והלכתי לנסות תחומים אחרים, זה כבר היה מאוחר מדי, כי הוא המריא כבר לתוך בועת ההייטק שלו, ואני, נידונתי להרוויח את לחמי, בצורה מכובדת מאוד אמנם, אבל בהשוואה אליו, זה איכשהו נראה כמו דמי כיס חודשיים.


בסדר, זו לא תחרות. אני יודעת. אבל בכל דבר אחר בחיים שלנו תמיד נלחמתי שנהיה שווים, וכאן אני לא מצליחה. ואחרי תקופה מסוימת זה התחיל לכרסם. זה קרה ממש לאט, אבל משהו באיזון העדין של היחסים ביננו התחיל להתערער. הנושא טרם דובר בשלב הזה כי הסטטוס קוו היה נוח לשנינו. לכל אחד מאיתנו היו את תחומי האחריות שלו; אתה תשלם את השכירות, אני אדאג לשלם את החשבונות, את הקניות נחלוק ובא לציון גואל. אז נכון שמתנות היומולדת שלנו היו שונות מאוד. הוא נתן יותר דגש על מתנות חומריות, פינק בסופ"שים וצניחות חופשיות, ואני עברתי למתנות עבודת יד הכוללות ברכות, קולאז'ים וכל דבר שניתן היה להכין מציוד משרדי. ואז אחרי שחיכיתי יותר מדי שנים, עברו להן 7 שנים והוא סופסוף שלף טבעת והציע לי להתחתן איתו. תוך כדי ארגוני חתונה הבנו שהחשבונות הנפרדים מקשים עלינו את המעקב אחרי התשלומים המוגזמים לנותני השירותים המוגזמים עוד יותר, ולכן זה כנראה יהיה חכם יותר לאחד חשבונות. האו ליטל דיד איי נואו.


חיי אינם אותם חיים מאותו יום שחור. ולא, אני לא מדברת על החתונה. היא דווקא היתה סבבה, אם מתעלמים מהתסרוקת שלי ומהשמלה ההו כה מביכה שלי. אני לא רוצה להישמע דרמטית אבל אין דרך אחרת לומר זאת: מהיום שאיחדנו חשבונות, משהו בי מת. למשהו הזה קוראים חדוות הקניה, וזה מה שהופך קניה לקניה מוצלחת! כשהייתי רווקה לא הבנתי את המשמעות של להסביר למישהו למה קניתי משהו. מה זאת אומרת למה? כי קניתי, כי ככה. כי היה לי עצוב, כי התחשק לי, כי למה לא? ופתאום יש עוד מישהו שמקבל את פירוט האשראי או יודע כמה כסף נשאר לך בחשבון, ולא סתם מישהו. הוא. הוא שקודש הקודשים שלו הוא אקסל הוצאות חודשיות. הוא שקונה קלסרים מיוחדים שמתחלקים לחוצצים לפי נושאים ולא מפספס תיוק של אף מסמך, הוא שיש לו תיקייה במחשב לכל אספקט בחיים. הוא, ולא אחר. לא נתתי לזה להפחיד אותי והמשכתי בשלי. זו גם המשכורת שלי ששמה לך סושי על הצלחת בסוף היום, אז אל תתנשא עליי עם התיקיות שלך. גם יש לי מילה בבית הזה והיא לא שווה פחות. טוב נו, אולי 20% פחות.


מה שכן, למדתי להביא את טיעוני הצדקות הקנייה שלי לידי מומחיות של ממש. התחלתי להבין שקניות עם ערך מחליקות לנו טוב יותר בגרון, אז כל חפץ קיבל הסוואה לתחום תואם תיקייה. את הנעלי עקב אני חייבת כי יש לנו אירוע, את הסרום החדש לפנים הרופא עור שלי חייב אותי למרוח, ואת התמונה החדשה לסלון אפשר לתייק תחת "עיצוב" כי הבית חייב רענון.


ואז עברנו לגור פה והשבר הסורי אפריקאי שנקרא הבדלי השכר ביננו, נראה לפתע כמו חריץ קטן בחומה. פה אני עדיין לא עובדת. כלומר, לא בשום עבודה שמכניסה כסף הביתה. קורעת את התחת זה כן, אבל מה לעשות שהילדים עדיין לא העבירו לי את התשלום החודשי. אל דאגה, אני לוקחת להם אחוז ריבית כמו בשוק השחור. אז אני לא עובדת, מה אומר שאני לא מכניסה כסף הביתה. בכלל. אפילו לא אירו אחד. זו סיטואציה לא פשוטה לאף בן אדם. לא כי חלילה הוא אמר משהו או רמז משהו או אפילו חשב לעצמו משהו. אלא כי אני יודעת שאני לא מכניסה כסף. כלומר, יש כסף, אבל לא אני הרווחתי אותו. ולכן אני מרגישה מוזר לבזבז אותו.


כן, כן אני יודעת, אני תורמת לבית בדרכי שלי. זה נכון, יש לי את המפעל שלי פה, שאני מתחזקת ותאמינו לי שאם אני חולה, צריך מינימום 4 עובדים להחליף אותי. וכנראה שיש פה איזה הגיון, אני מניחה. מאז שעברנו לגור פה, כל אחד מאיתנו קיבל באופן די טיבעי את תחום האחריות שלו: הוא מפרנס ומטפל בכל הדברים שרק השם שלהם עושה לי גגים של הקאה כמו : ביטוחים, פנסיה והפרשות למיניהן, ואני מהצד שלי אחראית על הבית, האוכל, הילדים, הגן, הפנאי וכל השאר. ויש מלא שאר.


אז אתה תכניס את הכסף, אני אעשה את כל השאר, ויחד נעמיד פנים שכולנו שווים בפני הבורא. יש שיגידו שזה עסק לא רע. אני חיה חיים די פריבילגיים בהם אני עדיין לא עובדת אך אנחנו חיים, וחיים אחלה. זה אולי היתרון המוביל בחיים מחוץ לישראל, שאנחנו יכולים לחיות ממשכורת אחת, ולחיות די טוב. אבל מה לעשות שבזמן האחרון אני טיפה מתקשה לחיות בצילו של השוגר דדי שלי. גם ככה לחיות בעיר הזאת מרגיש לי כאילו חזרתי אחורה בזמן לשנת 1956, אז לאבד את המנדט שלי גם על הכסף, זה כבר ממש מרגיש לי פרק מ"מד מן". "יש עליך מזומן?" הוא שואל אותי בבוקר, כאילו אנחנו בסצינה ב"אישה יפה". יוצא לי עשן מהאוזניים, אבל התשובה היא שלא. אין לי. כלומר יש לנו כסף בחשבון בנק אבל אם זו לא הוצאה ממש ממש הכרחית, אני לא אזום הוצאה.


למזלי יש הוצאות שהן בגדר מאסט. למשל, כל מה שקשור לילדים. כאן אין בכלל שאלה כי בשביל לגדל ילדים צריך לגדל עץ של מזומנים, אז אם מבזבזים, זה תמיד צריך להיות קשור אליהם. לעיתים מזדנבים להם לקניה גם איזה זוג מגפיים שפשוט קראו בשמי, אבל זה נבלע בתוך בליל הגרביים, החולצות לגן ומגפי החורף שקניתי להם, אז לא באמת הוצאתי. ותרופות, בכלל כל מה שקשור לבריאות, זו הוצאה מחוייבת מציאות. אין ברירה, צריך להעמיס לקראת החורף ויטמין D ויטמין C ועל הדרך גרפתי לי איזה ליפ גלוס חדש שעמד ממש ליד הקופה.


אני יודעת, זה מפגר, אנחנו הרי משפחה. אז למה אני מרגישה צורך להסוות את הקניות שלי? זה הרי הכסף שלי בדיוק כמו שהוא שלו, וכל אחד פה תורם למאמץ המשפחתי באופן שווה. הוא גם בחיים לא אמר לי מילה על זה, בדיוק להפך. הוא מתוק ומפרגן ובאופן כללי דומה קצת לריצ'רד גיר בתקופה היפה שלו. אבל כנראה שעם תחושות קשה להתווכח, וכנראה שעם רגש נחיתות כלכלי לא פשוט להרגיש בנוח. לא משנה כמה הוא מנסה לגרום לי להרגיש סבבה עם המצב, זו אני שלא מצליחה להביא את עצמי לסטייט אוף מיינד משוחרר כשהיד שלי לא חותמת יחד איתו על הצ'קים. זה לא שדעתי אינה נחשבת או שההחלטות אינן מתקבלות יחד, בצורה דמוקרטית. זו פשוט דמוקרטיה בסגנון מובארק במצריים.


איפשהו באמצע הדרך קלטתי שמי שמביא את המשכורת, כנראה מקבל קול חזק יותר בהצבעות המשפחתיות, וגם אם אני אניח את הטיעונים הכי חזקים שלי על השולחן, הם עדיין יתמוטטו באחת ברגע שהוא ישלוף את טיעון "הכסף". אני כנראה לא אעבור סלקציה למועדון היוקרתי הזה עד שלא ארוויח את פרעצלי כאן, ואולי אז אתחיל להרגיש בנוח לבזבז יותר ממה שאני מרוויחה. בנוהל.







2,341 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול