• שיר דרוקר

דילמת האסיר


אמרתי לו שאני מוכנה לנסוע אבל שזה יהיה רק לשנתיים. בוא ניתן לזה צ'אנס של שנתיים. זה הרי מספיק זמן כדי לראות איך הקריירה שלו תתפתח ועל הדרך גם נקבל את החוויה האירופאית שרצינו. שנתיים. שייקח שנתיים ואז אולי הג'וק הזה שלו יירגע קצת. "אבל לא פחות משנתיים, כי אחרת זה לא שווה" הוא אמר. סבבה. זורמת. שנתיים. לא פחות מזה. על יותר מזה אף פעם לא באמת דיברנו.


שנה וקצת עברו מאז שאנחנו פה, ומאז ששעון החול התהפך והדד ליין מציץ עליי מעבר לפינה, אני מתחילה לקבל רגליים קרות.


בסוף לא תהיה לנו ברירה ונהיה חייבים לקבל החלטה. חוזרים או נשארים?


בזמן האחרון הוא מתחיל לטפטף לי ששנתיים זה לא מספיק. מה זה שנתיים,זה כלום. זה קצר מדי, זה פסיק קטן בחיים שלמים. ייתכן וזה באמת לא פייר שנתתי לו אולטימטום של רק שנתיים. וגם למה להגיד אולטימטום, זו מילה קשה. אבל וואלה, הוא הסכים לזה, זה היה הדיל. הוא הסכים לזה? אני לא סגורה על זה לגמרי, אבל אני בהחלט לא זוכרת התנגדות נחרצת. אולי כי הוא היה עסוק או סתם כי הוא חשב שאני לא אזכור. ובכן, באסה לו כי אני זוכרת וזוכרת טוב. נשארו לנו עוד 10 חודשים, שניים עשר ימים וארבע שעות לשעת הש'. אני לא מאיימת, אני סופרת.


אז בתקופה האחרונה נפתח אצלנו בבית מחדש שולחן הדיונים. זה הפך לנוהל משפחתי שבו לכל אחד יש תפקיד ידוע מראש בדיון. אני זאת שמשכנעת כמה כדאי לנו לחזור הביתה, והוא זה שמזכיר לנו כמה נפלאים החיים שלנו כאן. כל אחד מאיתנו מגיע נחוש, ויושב גבוה גבוה על העץ שעליו הוא נתלה. כבר שנה שאני ממלאת את התפקיד שלי כמגינת המולדת בצורה חסרת תקדים. יש מצב שאם היו שומעים אותי מונה את הסיבות לשיבה ארצה, היו מזמן מפטרים את שיר אלמליח ולוקחים אותי להיות הפרזנטורית של משרד התיירות. והוא, כמו שהוא, עם הלוק המחוייט שלו והטון הנמוך והבוגר, מדבר באופן רציונאלי וקונקרטי על למה אנחנו צריכים להישאר.


"צריכים" להישאר. לא "רוצים" להישאר, הוא דואג להדגיש. כזה הוא, איש פרקטי. אממה, אני לא בעניין של לעשות דברים רק כי צריך. אני מעדיפה לרצות לעשות אותם. לרצות ללכת לעבודה, לרצות להיפגש עם חברה, לרצות שיהיה לי טוב. איך אפשר לחיות רק לפי מה שצריך? נשמע לי משעמם מדי. בוגר מדי. לא, אני עדיין לא שם.


בפתח דבריו הוא שולף את הטענה המעצבנת מכולן "אבל מאמי, זה ידוע שהשנה הראשונה לרילוקיישן היא הכי קשה ולכן לא צריך לקחת אותה בחשבון בתקופה של השנתיים פה". הופה הופה הופה. רק רגע. בעגה המקצועית זה נקרא שינוי בתנאי החוזה. מה זאת אומרת לא לקחת אותה בחשבון? השנה הזאת היתה עולם ומלואו עבורי. עברתי בה הכל כולל הכל, ואני עדיין בשיקום מננה, אז שאף אחד לא יעיז להגיד לי שהיא לא נספרת. תגיד תודה שאני לא סופרת אותה כמו ארבע שנים. הטענה נדחית על הסף.

הוא זונח את הטיעון הכרונולוגי כי הוא מבין שאם הוא רוצה לדחוף לי עוד שנה פה הוא יצטרך משהו חזק יותר, ועובר ישר לטענה שאיתה תמיד הכי קשה לי להתווכח, הקריירה שלו. היות והקריירה שלו היא הסיבה שלשמה התכנסנו כאן, רשות הדיבור ניתנת לו: "את צריכה להבין" הוא אומר בקול הרציני שלו "שבארץ אין לי את האפשרויות שיכולות להיות לי פה".


אובג'קשן! אני קמה על הרגליים ודופקת על השולחן


מה אני ישר צועקת. זה לא שהוא אמר משהו בלתי הגיוני בעליל. הוא קצת צודק. הייתה לו עבודה מעולה בארץ אבל כאן הוא ממש פורח ואת זה אי אפשר לקחת לו. אוקיי, ככה כנראה נקרא נוקאאוט, סבבה. הוא זורק לי קריירה בינלאומית ומשכורת מפתה, אז אני אשלוף לו את התותחים הכבדים באמת:


"לדעתי הקטנצ'יק חייב בשנה הבאה להגיע לארץ" אני שומעת את עצמי אומרת "זו תהיה שנת הכנה לכיתה א', אתה הרי לא רוצה שהוא יגיע לבית הספר ולא יכיר אף אחד. שלא לדבר על זה שכולם כבר ידעו לקרוא ולכתוב ורק הוא לא". אני שומעת את עצמי מדברת וכבר מבינה שהטענה שלי ואני לא רואות עין בעין. על מי אני עובדת, אני מתה מפחד שהילד העדין והמנומס שלי יגיע לגן עירייה. אחרי האנתרופוסופי בברלין, הם יאכלו אותו חי. הוא לא ישרוד יום אחד בצהרון, ותוך שבוע יהפוך לביץ' של החבר'ה. הרי איפה עוד הם ימצאו ילד כזה צייתן? שנתיים אני מקטרת על הגן שלו שלו כאן שנותן להם לשחק עם מקלות ואבנים, ומפנטזת על המבשלת בגן בתל אביב שהייתה מכינה שקשוקה לארוחת בוקר כל שישי, ועכשיו פתאום אני מקבלת רגליים קרות?


"ומה איתה?" אני שואלת ומצביעה לו על ערימת הבגדים הקטנים והוורודים שמקופלים על ספה. אני רוצה שהיא תחזור לדבר עברית, ולשיר שירים בעברית. אז מה אם היא רק בת שנה וחצי ועדיין לא הוציאה מילה מהפה חוץ מ"ניין!!" במבטא גרמני כבד. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו כמו שאני גדלתי, עם "חסמב"ה" וה"חתול שמיל", שישחקו בחוץ עם ילדי השכנים עד שאני אקרא להם מהחלון לעלות לאכול ארוחת ערב, ושירוצו בפרדסים לקטוף תפוזים. ואם אפשר שכל זה יהיה בשחור ולבן, זה בכלל יהיה מושלם. זה ממש לא הרבה לבקש.


אני פתאום מבינה שאם פעם הילדים היו הסיבה העיקרית שבגללה נלחמתי על לחזור כבר הביתה, היום, אחרי כל מה שעברנו, אני משקשקת מפחד רק שהמחשבה שאצטרך להעביר אותם שוב. אם יש משהו שמצליח לסדוק את חומת ברלין שלי, ויגרום לי לרדת מהעץ לענף נמוך יותר, זה הילדים שלי.


וזה שאנחנו חיים פה יותר טוב, כלכלית. זה באמת סעיף בחוזה שיש עליו הסכמה של הצדדים. בארץ עבדנו קשה וחיינו טוב אבל כל המשאבים שלנו הלכו כדי לחיות. כאן, רק חלק מהמשאבים מתחזקים לי את החיים, ונשאר לנו כסף לעוד דברים, סתם דברים. אני לא אשקר זה שינוי מרענן לא להרגיש חנוקים בסוף כל חודש, ולראות אותו רגוע, בלי שיער שמלבין מדאגות. הסופרים כאן ענקיים ומלאים בהמון סוגים של גבינות שעולות כלום כסף אבל לאף אחת מהן אין טעם כמו של קוטג' על חלה עם שומשום בשישי בבוקר. רק בשביל זה שווה לי להמשיך להתפלל שהויזה שלי תעבור אחרי עוד ארוחה מוגזמת בבראסרי.


"ואל תשכח את הגב שיש לנו בארץ" אני מייד זורקת לעברו "בדיוק אותו גב שחסר לנו כאן". כשגרנו בארץ לקחנו כמובן מאליו את מעגלי התמיכה הרבים שלנו שלנו ועכשיו אנחנו כבר יודעים להודות זה הדבר שהכי חסר לנו כאן. "כן, אבל תודי שזה כיף לנסוע 10 דקות לכל מקום, בלי לנהוג או לעמוד 40 דקות בפקקים באיילון דרום", הוא מכריז כאילו הוא שר התחבורה הגרמני. אולי די כבר עם הטיעון הזה של התחבורה הציבורית! אלוהים! מי ישמע הוא נהג על ריקשה בארץ. מי באמת רוצה רכב חברה חדש, אם אפשר לנסוע ברכבת תחתית דחוסה עד אפס מקום כל בוקר ולהתפלל שיהיה איזה חרך לאויר בקרון. אז יש פה רכבת. אחלה. יש גם רכבת לקריית גת, אולי נחפש שם דירה? בדיוק אתמול הקטנצ'יק שאל אותי אם כשנחזור לתל אביב תהיה כבר רכבת ונוכל לנסוע בה לגן.לא רציתי לנפץ לו את החלום, הוא מת על הנסיעות ברכבת. ניסיתי להסביר לו קצת על המכרז והעבודות בשבת, והסתבכתי עם עצמי בהסברים, ורק אחרי זה ראיתי את אבא שלו עומד מאחוריו ועושה לי עם הגבות פרצוף של "את רואה? כאן זה לא היה קורה".


"אחח והשקט פה" הוא אומר לי "איפה יהיה לנו כזה שקט". וואו, איך הוא אוהב שקט. ואני רק מתגעגעת לקצת רעש. תנו לי קצת צעקות של בסטיונרים בשוק הכרמל, או איזה "אני הולך" של מוכר ארטיקים כדי להרגיש בבית. אני מוצאת את עצמי הולכת לפרימארק רק כדי לדבר בקול רגיל, בלי ללחוש, או פותחת את הרדיו כדי לשמוע את נתן זהבי רב עם מאזינים רק כדי לוודא שיש עדיין מקומות בעולם שמדברים בהם בטונים נורמלים! ילדים אמורים לעשות רעש, כלבים עושים רעש, גם אנשים עושים רעש. לאן הולך כל הרעש הזה? עם כל השקט מסביב, אני מרגישה שהאוזניים שלי התחדדו ויש לי עכשיו שמיעה של חתול. מאז שאנחנו כאן, אני יודעת שהוא חזר מהעבודה כי אני שומעת אותו צועד מפינת הרחוב, ואנחנו גרים בקומה חמישית (!). בארץ, היה לוקח לי איזה שעה להבין שהוא נכנס הביתה. בטח בדיוק עבר אוטובוס.

לפעמים אחרי כמה ימים של שקט בלתי נסבל אני מתקשרת למשפחה שלי בארוחת שישי בערב. כולם מדברים ביחד, ומעבירים אוכל תוך כדי. שעה אחר כך אני עדיין שומעת צלצולים באוזניים. אלוהים, כמה רעש. אושר.


אני רוצה לחזור הביתה. זה עדיין לא השתנה. אבל זה לא אומר שיהיה לי קל לעזוב. יש לנו סוג של חיים כאן, הם מאוד אחרים ומוזרים אבל הם עדיין החיים שלנו. והנה, עוד שיחה ביניינו הסתיימה ללא הכרעה. כנראה שכרגע אין פרטנר. הצדדים עדיין לא בשלים למשא ומתן. אז ניתן לזה עוד קצת זמן, למה סתם לריב על עוד משהו?


בעצם, אם נריב יהיה קצת רעש לא?





614 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול