• שיר דרוקר

הכל כלול

"אז מה אתם עושים בחופשת הקריסמס?" שואלת אותי בנימוס הגננת של הקטנצ'יק באיזה בוקר קפוא. "אנחנו נוסעים לביקור בארץ" אני עונה בטבעיות. "איזה יופי, הכי כיף!" היא עונה. "כן! כיף! אנחנו מאוד מתרגשים" אני מחייכת את חיוך הבוקר הצבוע שלי, ומתנדפת משם במהירות האור. "שיהיה יום מקסים!" אני צועקת תוך כדי ריצה במדרגות, שחלילה לא תתחרט ותחזיר לי את הילדים.


בדרך הביתה אני מריצה בראש את המחשבה הזאת שוב. באמת כדאי שניסע לביקור בארץ בדצמבר? תכלס זה נשמע הכי הגיוני לנסוע לישראל. לילדים יש חופשה של שלושה שבועות מהגן, ובכל מקום אחר שהוא לא ישראל יהיה קר וגשום.מה שנשאר זה רק למצוא לנו מקום לישון. כלומר, ההורים שלי מאוד ירצו שנישן אצלם, אבל לא נראה לי שזה ריאלי. אנחנו משפחה של ארבעה נפשות מתוכם שניים שמרגישים כמו שש, ואני אפילו לא מדברת על הילדים. לא חושבת שהחדר שבו גדלתי יוכל לעמוד בזה.


סקירה קצרה של בתי מלון בתל אביב בבוקינג מבהירים לי שאני עדיין לא נשואה לדונאלד טראמפ ושכדאי שארגע. מתקנת את הפילטר למלונות 3 כוכבים בפרברים של תל אביב ומוצאת יופי של מלון בבת ים עם נוף לאזור תעשייה ב 1,200 ש"ח ללילה, לא כולל ארוחת בוקר.


עשיתי חיפוש זריז בפייסבוק של קבוצות שמתמחות ב"חילופי דירות" והתחלתי לנסח הודעה שיווקית על גבול המפלרטטת לדירה שלנו בברלין. אני מחליטה לעשות שימוש במספר מילות מפתח שיעשו את העבודה בשבילי, ומחביאה בטקסט את צמדי המילים :"פרקט", "חימום רצפתי", והתותח הכבד - "רק 7 דקות מפריימארק". אני מחכה לשניה ביום שבה השמש זורחת בברלין ומחביאה את הבלגן כל פעם בחדר אחר, כדי לדפוק לדירה שלי בוק צילומים כאילו היא הולכת להופיע בקטלוג של איקאה לחורף 2018. וזה לא שאני משקרת בתמונות, אני פשוט עושה את מה שכולם עושים בתמונות פרופיל שלהם בפייסבוק, אני ממקסמת את הנתונים הטבעיים של הדירה ומראה את מה שצריך. באמת שזה אחלה דיל, יש לי דירה מעולה במרכז ברלין, אז בטוח אמצא איזו משפחה של מזוכיסטים שאוהבים להסתובב בשווקי חג מולד ב 2 מעלות ולנסוע חצי עיר כדי למצוא סופר פתוח בימי החג. במקרה הכי גרוע, הם יוכלו לשבת על הספה ולראות נטפליקס, שזה כאמור, הדבר הכי כיף שאפשר לעשות פה בעיר. בתמורה, אני באמת לא מבקשת יותר מדי. רק מקום לשים את הראש, ברינג של מרכז תל אביב, עם חניה, מעלית, מיטה לקטנה, מדיח ובית קפה מתחת שמגיש עוגת שמרים


כבר באותו ערב קיבלתי כמה הודעות מאנשים שמתעניינים בדירה. אני בוחרת לחזור לבחורה הרווקה שמעוניינת להגיע לברלין לחודש כדי ללמוד את השפה. זה לא נעים וקצת קלישאתי להגיד אבל היא מגיעה לבד, למטרת לימודים, אז לפחות אני אוכל להיות שקטה שהיא לא עושה לי מסיבות חשק בדירה. בדקתי את פרופיל הפייסבוק שלה וראיתי שהיא צמחונית אדוקה, חולת סרטוני חתולים חמודים, ומתנדבת באיזו עמותה חינוכית לנערות בסיכון. לייק. ההורים שלי עשו קצת קולות נעלבים כשסיפרתי להם שיש לנו דירה בתל אביב לביקור בארץ, אבל הבטחתי להשאיר אצלם את הילדים כמה שהם ירצו (מואאאהההה!!), אז זה הרגיע אותם.


כאן בעצם הסתיימה עבודת התחקיר שלי, ועם הנתונים האלה העברתי את שרביט ההפקה אליו, לסגור את הקצוות. זהו תפקידו הלא רשמי אגב, סוגר הקצוות שלי. מה שלי נותר לעשות כעת, זה לגשת למשימה המורכבת של תכנון לו"ז הביקור. זו הרי עובדה ידועה שביממה יש 24 שעות, ולי יש המון מה להספיק. יש לי קניות לעשות, אנשים לפגוש, רופאים לבקר, ודודות לנשק, אז כמו שלימדו אותי בגרמניה – צריך שיהיה סדר!

אני פותחת גיליון אקסל חדש, מחלקת את הימים והשעות לטבלה מסודרת ושולחת לחברים בכל קבוצות הוואטסאפ שלי. זה ביקור של שבוע ואין בו מקום לספונטניות, ככה אני יכולה להיות בטוחה שאני מספיקה לפגוש את כולם, ואף אחד לא נעלב לי.


אנחנו נוחתים בארץ והמונית עולה על איילון צפון לכיוון תל אביב. אנחנו בפאקינג דצמבר, ויש פה 16 מעלות ושמש בשמיים. אחחח אני מתה על הארץ. מרוב אושר אני כמעט שוכחת את טיסת הבלהות שעברה עליי ועל נוסעי טיסת איזיג'ט מברלין לתל אביב, בזכות הקוצים בתחת של הקטנה שלי, ומתמלאת באופטימיות זהירה. אנחנו מגיעים לרחוב תל אביבי מקסים ומכוער, ותוך כדי שאנחנו פורקים את המזוודות הוא מספר לי שהתבקשנו להשקות לדיירת את העציצים בזמן שאנחנו בדירה שלה. "בכיף מה, בקטנה לגמרי" אמרתי. "אה וגם לבדוק שלחתולה שלה יש תמיד מים בקערה" הוא מוסיף בשקט.


"תול!! תול!!" אני שומעת את הקטנה שלי ממלמלת מאחורה, עם חיוך זדוני מרוח לה על הפנים. זה לא ייגמר טוב.


אנחנו עולים עם המזוודות לקומה השנייה בחדר המדרגות הכי צפוף שאי פעם בנו בצפון הישן של תל אביב ומגיעים לדירה. אני פותחת את הדלת ומגלה שהגענו לגן הבוטני. להשקות לה את העציצים הא? היא גרה בפאקינג ג'ונגל אורבני! היא לא צריכה מישהו שישקה לה מדי פעם, היא צריכה להעסיק גנן במשרה מלאה! ואז בין השיחים בסלון הופיעה ניקה, או כמו שאני נוהגת לקרוא לה, השטן. ניקה היא חתולה פרסית יפיפייה עם אטיטוד של נסיכה אנגלייה. היא מגיעה עם חוברת הסברים משלה, כי מסתבר שלניקה יש שגרת יום ברורה שאין לסטות ממנה. לזכותה יאמר כי מהתחלה לא באנו לה טוב בעין. היא מנסה לסמן את הטריטוריה, והילדים שלי רק מנסים לבדוק אם חתול שנופל מהקומה השנייה באמת תמיד נוחת על הרגליים.


"יאלה בואו נרד למטה לטייל בפארק", מיהרתי להפריד כוחות "אולי אפילו ניקח סירת פדלים בירקון". הילדים רצו לדלת במוד ההתארגנות חורף והתחילו להתלבש כרגיל: חליפת סערה, כפפות וכובע, רק כדי לגלות שבחוץ 20 מעלות ושהם נראים מאוד מוזר יחסים לשאר הילדים בגינה.


בערב, על בטן עמוסה בחומוס, נסענו לארוחת שישי אצל ההורים שלי. כמה חלמתי על ערב רגוע עם ההורים, האחים והאחיינים שלי. אבל איפה זה ואיפה אני. מסתבר שההורים שלי חשבו שזה רעיון טוב לנצל את הביקור כדי להזמין את כל המשפוחה אליהם לפגוש את הילדה שהגיעה לביקור מחו"ל. וואו, זה היה ערב קשוח. שיחות חולין עם דודה יהודית על השואה והזיכרון היהודי, שיחות עסקיות עם דוד יהודה, ושיחות נדל"ן עם כולם. בין כל הבלגן לא שמתי לב למאתיים הודעות שקיבלתי לטלפון. מסתבר שהדיירת שלנו בברלין נעלה את עצמה בחוץ לדירה שלי עם המפתחות בפני, והיא יושבת ובוכה בחדר המדרגות. ניתקתי מגע מדודה יהודית והקפצתי חבר מסכן להרגיע אותה עם מפתח רזרבי. כמעט אפשר היה לשרוק לסיומו של היום הראשון לביקור בלי אבידות בנפש, עד שנכנסנו חזרה לדירה בתל אביב וגילינו שניקה הקיאה את הפליידו עם הנצנצים של הילדים.


האמת שהיתה שבת מקסימה. כלומר, מייד אחרי שהחזרנו את ניקה משטיפת הקיבה. פגשנו חברים, אכלנו מלא ונהננו מהשמש. אבל אז הגיע יום ראשון. מסתבר שהביקור שלי בארץ לא עשה על אף אחד יותר מדי רושם וכולם פתחו את השבוע כרגיל וחזרו לחיים שלהם. אפילו הוא הלך למשרד בתל אביב לפגוש את החברים לעבודה. בוקר שיגרתי לכולם של גלי צה״ל ברדיו ופקקים בדרך לבית הספר. רק אני והילדים משוטטים ברחובות תל אביב מחפשים מה לעשות. על פי הלו"ז שלי, אחר הצהריים היה מלא בפעילויות אבל במהלך היום אין נפש חיה שפנויה לשעשע אותנו. החלטתי לנסוע לסבא וסבתא. איזה מזל שהם בפנסיה ותמיד אפשר ליפול עליהם. אני פותחת את הדלת של בית ילדותי ותופסת את אמא שלי עם המפתחות ביד לבושה בטייץ ורוד זרחני "היי חמודים! איה יופי שבאתם, אני בדיוק בדרך לזומבה. תחממו לכם משהו לאכול ונתראה בצהריים, טוב? פשוט בימי ראשון אחרי השיעור אני והבנות שותות קפה".


אחרי שבוע ארוך ועמוס חזרנו הביתה. טוב נו, לא ממש הביתה. לברלין. השארנו מאחור עציצים נבולים, חתולה בפוסט טראומה, כמה חברים נעלבים ומחסור בתרופות בסופר פארם. אבל חזרנו עם מטענים מלאים לעוד כמה חודשים של חורף ועם עוד כמה קילוגרמים שיעזרו לנו להתחמם. אין כמו בבית.



411 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול