• שיר דרוקר

חברות או לא להיות


החברים הכי טובים שלי

ברלין היא הרילוקיישן השני שלנו. לפני כמה שנים, כשעוד היינו רווקים, גרנו שנה וחצי במדריד (שם לדעתי הוא נדבק בנגיף האירופאי). נסענו כדי שהוא יוכל ללמוד לתואר השני שלו, ואני אוכל להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי. להיות עם עצמי.


כשנחתנו במדריד, הוא מהר מאוד נעלם מאחורי קלסרים, ספרים ואירועי נטוורקינג משמימים ואני עשיתי את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות והדלקתי את הטלויזיה. לקח לי חודש לסיים את כל מה שלנטפליקס היה להציע כולל טלנובלות בספרדית שאותן שיווקתי כ"לימודי שפה", עד שהבנתי שאני משתוקקת למעט תקשורת אנושית.


עכשיו בואו, זה לא שאני הבן אדם הכי חברותי בעולם, להפך אפילו. יש לי 2 אחים שלרוע מזלם הפכו להיות החברות הכי טובות שלי, ועוד מספר מצומצם של חברות שיודעות באמת איפה מסתתרת הדפיקות האמיתית שלי ואיך לטפל בה. רובן אגב, הכירו אותי בגיל צעיר ממש וכבר לא נעים להן לעזוב. באופן עקרוני, הוא זה שמופקד על התחום החברתי בזוגיות שלנו. הוא אלוף בלשמור על קשרים, לאסוף עוד ועוד מעגלי חברים ולהיות נחמד לכולם. אני תמיד נאבקתי בפליטות פה מטופשות, חוסר טקט משווע ובאופן עקרוני בחוסר עניין לציבור.


למזלי, בית הספר אליו הגענו במדריד היתה חממה חברתית. כזו שכללה הזמנות יומיות לאירועי סטודנטים, מועדון לפרטנרים של הסטודנטים וחוגי בית בנושאים רבים ומגוונים. פגשתי אנשים מכל העולם שלימדו אותי את רזי המינגלינג עד שהפכתי את זה למיומנות שלא היתה מביישת עובדת משרד החוץ. בסופו של דבר, זה אילץ אותי לצאת מהבית, לשתות יותר מדי ולעשות פרצוף מחייך. ואיך אומרים הברסלבים של נחמן מאומן? "אם תהיה שמח מבחוץ, בסוף השמחה תכנס גם פנימה". או משהו כזה. אז וואלה, הם יודעים משהו החבר'ה האלה. זה אשכרה עבד.


אבל מי שהצילו את חיי באמת היו 6 סטודנטים ישראלים שהגיעו גם הם, יחד עם בני ובנות זוגם, לעשות את התואר השני באותו בית ספר, וכך הפכנו בעצם למעגל התמיכה האחד של השני. זה לא שהקריטריון העיקרי כדי להיותנו חברים היה מדינת המוצא של כל אחד מאיתנו או המילה "אחי" בכל סוף משפט. דווקא מצאנו חברים מקסימים מארצות הברית, איטליה וירדן, איתם אנחנו בקשר עד היום. אבל משהו במוכר והמשותף ביניינו, נתן לנו שקט. היה בזה משהו מאוד לא מעייף. מרגיע. קל. כזה שמאפשר לך לצחוק, לקטר, להשתכר ולהרגיש טיפה כמו עצמך שוב.


לכן, כשהגעתי לרילוקיישן השני שלי בברלין, חשתי עצמי שועלת קרבות מיומנת וידעתי בדיוק מה התרופה הכי טובה לשרוד את התקופה הזאת. אני צריכה מעגל תמיכה טוב. זה אמור היה להיות קל יותר, בכל זאת, כבר עשיתי את זה פעם ועכשיו, יש לי את הנשק הטוב ביותר למינגלינג, בדמות 2 ילדים חמודים בצורה אובייקטיבית, שיכולים בהחלט לתת כתף לאמא שלהם. איתם בסביבה, אני לא אהיה צריכה למכור את עצמי יותר מדי, אני פשוט אשלח את הפיתיון ובטוח אעלה בחכתי מעגל תמיכה נשי מחבק.


אז בהתחלה הלכתי על בטוח, קלטתי שבדלת מולנו גרים זוג הורים מבולגריה עם תינוקת בת שנה וילדה בת 3. נו, נראה כמו טרף קל. קצת שיחות על הנקה, עייפות הורית ונשנושי פירות והם אצלי בכיס. אז דפקתי בדלת (עם הקטנה על הידיים כמובן) והזמנתי אותם אלינו לקפה. היא שמחה מאוד ובאמת יומיים אחר כך היא, בעלה והילדים התייצבו אצלנו בדירה לבליינד פליידייט. עשיתי לילדים הכנה לקראת האירוע "חמודים, אתם זוכרים שאנחנו חולקים את הצעצועים עם חברים חדשים ומשתפים אותם במשחק, נכון? לא, לא יהיו שוקולדים, יש פה פירות. ובבקשה תכבו את הטלויזיה!".


אז אמרתי.


זה היה כמו לראות תאונת דרכים בהילוך איטי.


בזמן שהילדות הבולגריות המתוקות ישבו ושיחקו בפאזל עץ, האינדיאנים שלי נתנו את המופע המלא שלהם שכלל קפיצות בנג'י משולחן האוכל, התקף טנטרום כי לא קניתי ארטיקים בצבע ורוד, משחק כדורגל בסלון, וריצת אמוק במסדרונות הבית תוך כדי צעקות "הלו ארטיק". כאקורד סיום, אם כל זה לא הספיק, אז הבולגריה הקטנה לחצה בטעות על כפתור ההפעלה של הבובה של "יובל המבולבל" שבדיוק צעק "נהרדדאאאאאעע" והילדה המתוקה שלהם התחילה לצרוח בטירוף כאילו ראתה רוח רפאים. לא היו לנו יותר פליידייטים מאז, אם להודות על האמת אז גם לא ראיתי אותם מאז, לדעתי היא מתזמנת את היציאות שלה מדלת הבית, כדי לא להיתקל בשכנים המוזרים שגרים מולה.


אוקיי, אז הילדים לא עשו את עבודתם נאמנה, והם ישלמו על זה. אבל כרגע, להמשיך לעבוד. את רוצה חברות? אז תפשילי שרוולים ותתחילי לעבוד.


ניסיתי להיזכר בימי הרווקות שלי, איפה המקום הכי טוב לפגוש בנים. חדר כושר! באקט שעליו אני משלמת עד היום (והרבה), נרשמתי לחדר כושר הכי מפונפן בשכונה, לנשים בלבד. קבעתי דייט עם עצמי, עליתי על בגדי ספורט ואוזניות והלכתי להתאמן. קצת סמול טוק על ההליכון, שיעור פילאטיס משותף ואז אני אתקוף, ואזמין אותה לקפה ומאפה באיזה בוקר. בדקתי במערכת השעות וראיתי שיש שיעור יוגה (באנגלית!!) בסטודיו. נכנסתי ומישהי מבעד למסך אמרה "היי" בקול מתכתי. לקח לי שניה להבין שאני לבד בסטודיו, ושיש מסך פלזמה ענקי במקום שבו בדר"כ עומדת המורה. דרך המסך דיברה הודעה מוקלטת, שכמו חמתי, לא באמת התעניינה במה שיש לי לומר, ורק התחילה לנקוב בשמות של אסאנות בקצב מתוזמן, בלי שום קשר למה שבאמת קורה מולה. ניסיתי להבין אם היא שומעת אותי "סליחה, אפשר רגע לצאת לשתות?" שאלתי. אבל המורה הרובוטית רק המשיכה לחייך ולהימתח בתנוחת כלב מביט לאחור. אז התייאשתי. נשכבתי על הריצפה, והדלקתי את האייפון.


אם עבודת רגליים לא הלכה לי, עבודת אצבעות בטוח תקרב אותי אל המטרה. פתחתי את הפייסבוק והקלדתי את צמד המילים "ישראלים" ו – "ברלין".


והופ – הנה הם! מצאתי אותם! כל הישראלים שחיפשתי! הם ממש פה! בפייסבוק!

הלכתי על הטקטיקה שעבדה לי בתיכון: טירגטתי בפייסבוק את מלכות הכיתה והחלטתי להתחבר אליהן. תמיד יש את החבורה של המקובלות המאגניבות שיודעות מה הולך ואיפה הכל קורה. למזלי, תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מטעה, אז אולי יש לי סיכוי.


זה אשכרה עבד, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מוזמנת למפגש בנות שכונתי.


התרגשתי בטירוף. אמרתי לו שאני יוצאת ואני לא יודעת מתי אני אחזור אז שלא יחכה לי. סופסוף ערב בנות נורמלי. כל כך התגעגעתי לזה. מקום שבו אוכל קצת להשתחרר מהנימוס ופשוט להיות אני.


"היייי, נעים מאוד, אני שיר, דיברנו בפייסבוק" יצא לי קול גבוה מדי כשהיא פתחה את הדלת.


"היי, כן, כולם פה מהפייסבוק. נעים מאוד חמודה. קחי לך משהו לשתות ותתמנגלי, יש לנו עד 22:00, אז השכן שלי ממול מתחיל לדפוק עם המקל של המטאטא כי אנחנו עושים לו רעש".


לקחתי לי כוס יין ועמדתי בצד. סקרתי את החדר ובצעד מלא ביטחון נכנסתי לתוך מעגלי שיחה של 3 בנות.

אני אגיד משהו על מזג האויר, זה תמיד שובר קרח טוב.

"וואו, ממש קר היום הא?" אמרתי.

"עכשיו קר לך? חכי לינואר חמודה, תראי מה זה קור. חוצמזה אני מתה על הקור פה. מה עדיף? להזיע מהלחות בארץ?" אמרה אחת מהן.

"וואלה? טוב, זה כנראה עניין של הרגל" ניסיתי "אנחנו פשוט חדשים פה, הגענו רק לפני חודשיים".

"ברוכים הבאים" אמרה מישהי אחרת "תהיי חזקה מותק, השנה הראשונה הכי קשה פה, אחר כך מתרגלים" ומזגה לי עוד יין.


סך הכל היה ערב נחמד, סיכמתי לעצמי בראש בדרך הביתה. בטוח עשיתי רושם לפחות על מישהי אחת. יש את ההיא

שדיברה איתי על העבודה הקודמת שלי, היא גם עבדה בתחום. או ההיא שיש לה ילדים בגיל של הילדים שלי, אמרנו שנעשה פליידייט יחד. משהו חייב לתפוס. אני רק צריכה סבלנות.


חודש עבר ולא שמעתי מאף אחת מהן. "הן בטח עסוקות", הוא מסנגר עליהן "לכל אחת יש פה את המשפחה או העבודה שלה. זה לא אומר שומדבר".


הוא לא מבין כלום, זה אני. זה בטוח אני. אני נחשבת למוזרה פה. או חדשה מדי. הן לא רוצות להיות חברות שלי, זהו, נועדתי לחיי בדידות כאן. "אבל לפחות יש לי אותך נכון מאמי?" "ברור. רק שהערב קבעתי עם אלכס לראות כדורגל יחד. אבל מאמי, את יודעת שזה שאתן מדברות באותה שפה, לא אומר שאתן חייבות להיות חברות, נכון? שחררי את זה, בסוף זה יקרה".


לא משחררת!


בשיחה עם אמא שלי היא סיפרה לי שגם הבת של בתיה גרה בברלין. "דברי איתה, שמעתי שהיא מותק של בחורה". "אבל מי זאת בתיה, אמא"? "נו, ההיא מהבנק, אבל מה זה משנה, את מחפשת חברות לא? תתקשרי אליה". אז התקשרתי. הבת של בתיה הזמינה אותי לסיבוב איתה בפארק. מה שאמא שלה לא ידעה זה שהבת שלה מתהלכת רוב היום יחפה, עם תוף ביד וחבורה של הארי קרישנה מאחוריה. אה והיא כנראה לא התקלחה בשנה האחרונה. "נו, איך היה?" שאלה אותי אמא שלי בערב, "היה אחלה אמא, היא באמת ממש חמודה".


שיחררתי.


אני מבינה שאני רחוקה מהבית, אבל אני לא מוכנה להתפשר. לא על זה. לא על מקום בלב שלי. זה לקח קצת זמן אבל בסוף מצאתי אותן, וזו אפילו לא היתה עבודה קשה מדי. לא הייתי צריכה להתחיל איתן והן לא הזמינו אותי לקפה שאף פעם לא קורה. הם פשוט הגיעו בזמן הנכון ועם הזיק הזה בעיניים ששמור כנראה רק לבחורות כמונו. הן מדברות בשפה שלי ואני לא מדברת על עברית. הן מלאות בהומור עצמי, ציניות ואומץ, והן בעיקר אמיתיות ונטולות מנייארות, כאילו מראש החליטו לוותר על העמדת הפנים ופשוט להיות. אז זהו, הורדתי את המסכה, נעים להכיר, אני שיר.


322 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול