מוכרחים להיות שמח

השבוע היתה לי יומולדת.

חיכיתי לה ממש, ליומולדת הזאת. היומולדת שאחרי החזרה הביתה. סופסוף לא אהיה לבד ולא ארגיש שאני רחוקה מכולם. עם כל הרצון של כולם סביבי בשנתיים האחרונות לעטוף אותי באהבה, תמיד משהו שם הרגיש לי חסר. אני חייבת להגיד שבאופן כללי אני לא איזו חסידת יומולדת גדולה. פעם עפתי על זה. תמיד היה איזה אירוע או יום כיף מושלם מתוכנן לעילא ולעילא מבוקר עד ערב. בשנים האחרונות תשומת הלב של היום הזה מלחיצה אותי. והצורך הזה להיות תמיד תמיד שמחה ביום הזה, גורם לי להרגיש בדיוק להפך.

בשנים האחרונות התווספה לתחושת הסטרס שלפני היום הגדול גם תחושת דכדוך לא ברורה. מין בלוז יומולדת כזה. לא יודעת, אולי זה משהו שמגיע עם הגיל, או הקמטים. אבל כבר ביום שלפני אני מתחילה להפנים את העובדה המלחיצה שמחר אני חייבת לחייך כל היום, כי יש לי יומולדת ומין הרגשה מעיקה מציפה אותי. לזה כמובן מלווה קול בתוך הראש שלי שצורח "נו, תשמחי! למה את לא שמחה?! תשמחי כבר!". ואני, כשאומרים לי לעשות משהו, חייבת הרי לעשות את ההפך.

בכל אופן, השנה זה לא היה משהו שחששתי ממנו בכלל. הרי השנה אין סיכוי שיהיה לי בלוז היומולדת. אין לו סיבה להגיע. השנה המילה בלוז לא קשורה לכל מה שקורה סביבי. סופסוף הגיעו ימים שבהם אני הרי לא צריכה להכריח את עצמי להיות שמחה, אני שמחה, החיוך בא לי ממש בטבעיות. הכי טבעי שהיה לי מזה שנים.

אבל כנראה שהתעלמתי מכל תמרורי האזהרה בדרך

זה התחיל בעובדה שתאריך הכניסה שלנו לבית החדש נפל שלושה ימים לפני היומולדת שלי. על פניו נשמע כיף, לא? לחגוג יומולדת בבית החדש שעליו חלמתי בלילות הקרים שבגלות. הבעיה היא שאני כזכור גרה באותו בית עם מר אובססיב קומפולסיב בכבודו ובעצמו, האיש שמלמד את מרי קונדו סידור בית מהו, מה שהופך את קונספט היומולדת שלי אוטומטית לעדיפות שנייה, מיד אחרי שהוא יסיים לפרוק את כל הארגזים במכולה, יתלה כל מדף וירכיב כל שידה סוררת. אבל זה לא נגמר בזה. הו לא. בשקט בשקט, איפשהו בין הטכנאי של האינטרנט למוביל של המקרר הוא הודיע לי, באגביות שהוא חייב ״לתת קפיצה" ליומיים וחצי לאיזה לקוח בחו"ל. מתי, אתם שואלים? בדיוק, ממש באופן שיגרום לו לרחף מעל היום המיוחל.

אוקיי, לא כיף. אבל בואו שנייה נשים דברים בפרופורציות. נכון שלא הכל הסתדר בדיוק כמו שרציתי אבל לא צריך להתקטנן עם המיקרו כל הזמן, המאקרו גם חשוב. ואני הרי שמתי לי השנה מטרות ויעדים. ובתוך תוכי, גם אם לא אמרתי את זה בקול רם, הפכתי את היומולדת שלי השנה לדד ליין. נשבעתי בליבי שעד היומולדת שלי, הכל חייב להסתדר. דירה, גן, אוטו, הכל. החיים. ורק אז אני ארגיש שקיבלתי את המתנה הכי טובה שאני אוכל להעניק לעצמי.

אז מה קרה בעצם?

זהו ששום דבר חריג לא קרה. ולהפתעתי הרבה, אכן עמדתי בדד ליין המופרך הזה שנתתי לעצמי. חגגתי את היומולדת שלי בבית החדש והמהמם שלנו, יושבת בגינה שלי ומסתכלת על שני הלבנבנים שלי משחקים בשמש, בדיוק כמו שחלמתי. אני נוהגת בג'יפ שגדול עליי בכמה מידות, ולעולם לא הייתי מעיזה לקחת אפילו לנסיעת מבחן אם לא אבא שלי עם הלב הענקי ביותר ביקום, שרצה להעניק לנו מתנת חזרה הביתה. הילדים שלי בגנים מקסימים ליד פרות וכבשים והם נהנים מכל רגע, למרות הריח של הקקי בכניסה לגן.

כשאמא שלי שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת השנה, אמרתי לה בכנות ובלי טיפה של פולניות שאני באמת לא צריכה כלום. יש לי הכל. אני לא מרגישה שיש עוד משהו שאני רוצה. אני מרגישה שבעה ורוויה. ובאופן מפתיע זה מרגיש לי זר ולא נעים להיות האישה הזאת שלא רוצה יותר כלום.

אני לא באמת יודעת מה קורה, אבל עובדה שמשהו חסר. אני יושבת פה ושוברת את הראש כדי להבין מה לא בסדר, אם הכל כל כך בסדר. אני לא מכירה את התחושות האלה, אבל אני מנחשת שזה לא רק בלוז יומולדת, כי הנה, עברו להם יומיים וזה עדיין פה. לא נראה לי שככה אני אמורה להרגיש אחרי שהצלחתי לסמן וי על כל הצ'ק ליסט שכתבתי לעצמי בראש בשנתיים האחרונות. אני לא אמורה לעשות גלגלונים של אושר על הדשא ולהעביר את הימים שלי בשכיבה על ערימה ענקית של זרי דפנה?

ועדיין, אני עומדת פה, בנקודת זמן הזאת, ומסתכלת על החיים שחשבתי שאני צריכה לחיות, שדמיינתי את עצמי חיה אותם כאן אחרי החזרה לארץ, ומתחילה להבין שאולי הם בעצם לא החיים שאני רוצה לחיות.

אני חושבת שהשמש התל אביבית קצת סינוורה אותי, כי רציתי יותר מדי. והשגתי את מה שרציתי. ועכשיו אני לא בטוחה שאני רוצה את זה יותר. אני לא בטוחה שאני רוצה להתבגר כל כך מהר. לא רציתי שהכל ישתנה כל כך הרבה, רק הייתי קצת בחו"ל ועכשיו ואני רוצה לחזור לאותה נקודה בדיוק. אפשר?

אבל האמת היא שנראה לי שאי אפשר. נראה לי שהדבר המשמעותי ביותר שנשאר איתי מהרילוקיישן והפך לחלק מהדי.אן.איי שלי הוא תחושת הזמניות, הארעיות. זה לא שאני מתכוונת לעלות על גמל ולעבור לגור באוהל בנגב, אבל אני גם לא מרגישה בבית כמעט בשום מקום יותר. אולי אצל ההורים שלי בבית שבו גדלתי. עברנו 5 דירות בחודש וחצי האחרון, אני אורזת ופורקת מזוודות מהר יותר מאשר שקיות מהסופר. וכולם מסביב משתתפים בצערי ומעודדים אותי שעוד רגע זה יגמר ונתיישב בבית שיהיה רק שלנו. אבל אני? אני הייתי די סבבה עם המעברים. הם כבר לא זיעזעו את עולמי כמו פעם. דווקא ההישארות בדירה אחת לשנתיים פלוס אופציה, היא התחושה שמרגישה לי הכי מוזרה כרגע.

כולם אומרים לי שאני צריכה לתת לזה זמן. שהתחושות שאני מרגישה עכשיו יעברו ואני אתרגל. כי להכל מתרגלים. וואלה את זה אני כבר יודעת. אני עסוקה כבר הרבה זמן בלהתרגל, לחכות. נמאס לי לתת זמן לכל דבר! נמאס לי להתרגל. אני רוצה להיכנס ובום, זה ירגיש טיבעי. אז הנה פתאום אני מוצאת את עצמי מנהלת איתו בסלון החדש שלנו, מבעד לארגזים, שיחות שהיינו מנהלים שם, כשהיינו רחוקים מהבית. משפטים שחשבתי שכבר לא אצטרך לשמוע, כי הרי עכשיו הכל בסדר וכל מה שרציתי קרה. אז למה אני שוב מרגישה שאני צריכה להתרגל למשהו?

אז אני וההרגשה המוזרה שלי חגגנו השנה יחד יומולדת. הוא עמד בחובותיו כבעל ושלח לי פרחים עם פתק מרגש ומצחיק, והשבט המשפחתי שלי לא הפסיק להודות לי על העובדה שהם לא היו צריכים לצלוח עוד טיסה עם הילדים לברלין הקפואה, אלא רק פקק של שעתיים באיילון צפון. לקינוח נוסף, כי במסעדה הרי הזמנתי את כל התפריט קינוחים שיחממו את ליבי בליל הולדתי הבודד מבעל, הילדים החצופים שלי נרדמו באוטו כאילו אבא שלהם לא בחו"ל, ונתנו לי את התענוג לסיים את יום הולדת 39 שלי במסע הכומתה מהקשים שידע צה"ל. ואני מדברת על אחיזה כפולה, נעילת רכב, סחיבת זר פרחים ופתיחת דלת הבית, הכל ביד אחת. זקנה עלק.