• שיר דרוקר

מסיבת פיג'מות


בלילה הראשון הלב שלי צנח לתחתונים

האמת היא שהרבה זמן לא פחדתי ככה. אז נכון שבשנים האחרונות אני לוקחת יופי של כדורים שעוזרים לי להתמודד עם החרדות שלי, אבל שום דבר לא הכין אותי לערב רגיל של יום שלישי שבו היתה האזעקה הראשונה בתל אביב. כמה ימים לפני כבר התחילו לפמפם לנו שיש מצב שזה יגיע אלינו, שכדאי לנו להתכונן. אבל זה לא באמת שקע פנימה. ובאותו ערב, בדירה התל אביבית שלי, כשאני זרוקה על הספה ובוהה בעונה החדשה (והמעולה!) של "סיפורה של שפחה", הדבר האחרון שציפיתי לו זו אזעקה. מלא דברים עברו לי בראש בשנייה הזאת שבה הסירנה צרחה לי באוזן, אבל הפרצוף של הילדים שלי שהסתכלו עליי, היה הדבר שבעצם קבע איך הדבר הזה הולך להתנהל אצלנו בבית.


זה קצת הזכיר לי את הימים הראשונים שלנו בברלין. הייתי פאקינג מבוהלת, נזרקתי איתם לעיר חדשה שלא הכרתי, כשמסביבי כולם מדברים בשפה שנשמעת כאילו הם כועסים עליי. לא הכרתי אף אחד והייתי רחוקה מכל מי שאהבתי ויכולתי ליפול עליו בבכי. המבט של הילדים שלי היתה מבוהל כמו שלי. הם הסתכלו עליי והיה לי ברור שהפחד שלי משתלט עליהם. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי. זה היה גדול עליי אז. הייתי מבואסת, מיואשת וכועסת. הימים עברו ואני לא הבנתי מתי החיים שלנו יחזרו כבר למסלולם, למה הכל מטורלל כאן מסביב. עם הזמן ניסיתי להתעשת, באמת שניסיתי. הרי הבנתי כמה המצב שלי משפיע עליהם. הקטנה לא הצליחה להירדם בלילות והגדול הפך בעצמו לגוש חרדות מהלך. לא היתה לי ברירה אלא לנסות לשחק אותה חזקה. בשבילם. ניסיתי להראות להם שכלום לא השתנה ושום דבר בעצם לא קרה. הכל בול אותו דבר. "הנה תראו, זה אנחנו פה ואתם ותראו, זה ממש כמו הבית פה". רק פחות 30 מעלות. הייתי לוקחת אותם לכל מיני אטרקציות מפגרות בעיר, לפעמים אפילו בכוח, רק כדי שנחווה דברים יחד מחות לקירות החדר במלון ואומרת כל דקה: "נכון כיף לנו? תראו איך כיף לנו. ממש כיף כאן". כאילו שאם אני אגיד את זה מספיק פעמים, זה יהיה נכון.


אני לא מבינה למה לעזאזל חשבתי שהילדים המתוקים האלו יאכלו את הבולשיט שלי.


אני מניחה שחשבתי שכמוני, גם הילדים שלי לא מסוגלים להתמודד עם ההבנה ששום דבר בעצם כבר לא יהיה אותו דבר, שהכל השתנה. הרי אף אחד, לא אני ובטח לא ילדים בגילם, אמורים לקבל את כל האמת לפרצוף ככה. אבל גם הניסיון שלי לשחק אותה קולית לא ממש עבד. מול העיניים הילדים שלי ראו אמא חצי מחייכת, שמנסה להעלות הצגה מוזרה שהכל בסדר, כששום דבר בעצם לא. אמא שמחה בקטע מוגזם שמטייחת להם את האמת ומנסה לנהל שיגרה ישראלית בתוך הוויה מאוד שונה. אמא שמבלבלת אותם ומסתירה מהם את הקשיים שלה כי היא חושבת, שהיא עוזרת להם.


תוך כדי שהסירנה עולה ויורדת בסלון של הדירה שלנו, והם מסתכלים עליי כדי להבין מה העיניים שלי אומרות, החלטתי שזה לא הזמן להעלות להם את הרימייק למופע ה"הכל בסדר, אלה רק זיקוקים". היו לי רק כמה דקות של חסד עד שהם יסתכלו עליי כדי לחפש תשובות, ושאני צריכה להבין איך אני מסבירה להם את מה שקורה כאן. לקחתי את הקטנה על הידיים והחזקתי חזק ביד את הגדול ונכנסנו לממ"ד. התחבקנו חזק מאוד וחיכינו שהבומים יפסקו ואז התיישבתי לספר להם מה הרגע קרה.


עכשיו בואו, כשאני אומרת שסיפרתי להם את האמת, אני לא מתכוונת שהם קיבלו את מפת שיגורי הרקטות של החמאס ואת ההיסטוריה המלאה על הסכסוך הישראלי- פלסטיני. עוד לא. אבל אחרי ברלין, אני כבר יודעת שאין סיכוי שהם יאמינו לאיזה הסבר מונפץ שהייתי מנסה למרוח להם בדמות גחליליות מהשמיים. מגיעה להם קצת אמת. אמת מעודנת. כזו שגם הם וגם אני נוכל לחיות איתה.


ידעתי שמשהו כזה יכול לקרות כשנחזור לגור בארץ. ידעתי לאן אני מחזירה אותם. בניגוד לקלות הדעת שאיתה עזבתי את ישראל, ההחלטה לחזור לגור כאן, היתה החלטה שהתקבלה בכובד ראש. מבצעים צבאיים כמו זה שמתנהל בשבוע האחרון מעל הראש שלנו, הוא בהחלט משהו שבא בחבילה שנקראית "להיות ישראלי". אני ידעתי את זה, אבל הילדים שלי לא. פחדתי שהם יכעסו עליי, כמו שהם עושים כשחם להם פה ממש והם ממש מזיעים. "אמא, בא לי לחזור לברלין כדי להתקרר קצת בשלג" הוא אומר לי לפעמים.


פחדתי שהוא יכעס שהבאתי אותו חזרה למקום מפחיד כזה. שאין פה את השקט שהיה לו בברלין. אבל אז משפט קטן שהוא אמר לי הרגיע אותי ופתר לי את הפלונטר בראש. זה היה ביום חמישי שאחרי האזעקה ההיא. התקשרתי לחברים שלנו שגרים בדרום כדי להזמין אותם אלינו לסוף שבוע של הפוגה מהלחץ שם בימים האחרונים. כאילו, גם פה יש אזעקות פה ושם אבל זה כלום לעומת מה שעובר עליהם שם בדרום. הם אמרו כמובן תודה ושהם ישמחו לבוא מתישהו אבל כרגע, בימים האלה, הם מעדיפים להישאר בבית עם החברים והמשפחה בשכונה. כשסיפרתי את זה לילדים שלי, שהתבאסו שהחברים לא באים אלינו בסוף, הגדול שלי אמר לי "אני מבין למה הם לא רוצים לבוא אמא, יש שם טילים ומפחיד אבל זה הבית שלהם והם רוצים להיות ביחד עם כולם".


היום, שנתיים אחרי שחזרתי לתל אביב, אני מבינה שלא הייתי רוצה להיות כרגע בשום מקום אחר. באותו לילה של אזעקות שבו ישנו כולנו במזרונים בחדרון הקטן שהוא הממ"ד שלנו, אחרי שהקטנים נרדמו, הסתכלתי עליו ואמרתי לו ולעצמי "אלוהים, איזה מזל שאנחנו כאן". הוא כמובן הסתכל עליי כמו אל משוגעת אבל סיפר לי שאם היינו שם הוא כנראה היה נטרף מרוב דאגה. מטורף פה וקשה ומפחיד ופסיכי ועוד המון דברים, אבל זה הבית. בית עם סירנות, ופחד, ושינאה והכעס ורעש, אבל שלנו.


אני מקנאה באנשים שאף פעם לא חיו בחו"ל ויש להם את האופציה להגיד "די, נמאס לי פה. בא לי לארוז הכל ופשוט לעוף מפה". לי כבר אין את האופציה הזאת. עשיתי את זה, ניסיתי לחיות בכמה מדינות אחרות ולגדל את הילדים שלי שם, אבל החלטתי שזה לא בשבילי. החלטתי שאני מעדיפה לחזור לישראל. מבחינתי האופציה של לגור במקום אחר מתוך בחירה היא כבר לא אופציה שעומדת על השולחן. אני כאן ואני רוצה להישאר כאן. כשהילדים שלי יגדלו הם יבחרו אם זה מתאים להם או לא, אבל כל עוד הם תחת חסותי, אנחנו גרים בישראל. עם ריח של דשא, תפוזים, טעם מלוח של ים והשקט של שישי אחר הצהריים. הם יגדלו ליד סבא וסבתא, בתוך חבורה רועשת וגועשת של בני דודים, דודות שמנשקות רטוב והמון חברים מוזרים ומגוונים. הם יגדלו ברעש, בהמולה, עם קרטיבים שנוזלים על הפנים ואנשים שחותכים אותם בכביש. זאת המדינה שלנו, עם הטוב ועם החרא שבה, ואיתה ננצח.


מאותו לילה הילדים שלי ישנים בממ"ד. לא כי הם פוחדים מהבומים אלא כי נראה לי שכיף להם יותר להירדם שם ביחד, והם גם לא צריכים לקום באמצע הלילה אם יש אזעקה. יש לנו מזרונים על הריצפה, שקית של ממתקים, קלפים ורמקול בשביל מוזיקה. הם מבינים שמדינת ישראל נמצאת בריב עכשיו עם אנשים ממדינה אחרת, בדיוק כמו שהם רבים עם חברים שלהם בגן, ושכל אחד מהצדדים מנסה להראות שהוא יותר חזק ולא מפחד מהשני. הם יודעים שהחיילים שלנו חזקים והם שומרים עלינו טוב טוב. סיפרתי להם שכולנו מחכים שיבוא כבר מבוגר אחראי ויעשה שולם בין כולם. בדויק כמו שהגננת שלהם עושה כשהם רבים בגן. ניסיתי לעשות להם סדר בראש ולהראות איפה קורה רוב הבלאגן אבל ברגע מסויים הם עברו לשחק סופר טאקי ואני נשארתי לבד עם פרצוף הצביקה יחזקאלי שלי.


נראה לי שאני הולכת לאמץ את את עניין השינה המשותפת על מזרונים בממ"ד לאיזה פעם בשבוע גם אחרי הפסקת האש. לא יקרה כלום אם נחזור לבלות לילה שם פעם בכמה זמן למסיבת פיג'מות צפופה שבה כולנו שומעים מוסיקה ונזכרים שלא משנה מה, לפחות אנחנו ביחד, בבית שלנו. אני לא יודעת מתי תהיה האזעקה הבאה, אבל אני ממש מנסה לא לחשוב על זה ולהתרכז במה שכן טוב מסביב, וגם מזה זה יש כאן בשפע.



274 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול