סטורי אוף מיי לייף

אבולוציה של תמונה משפחתית

אני לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי.

זה מוציא ממני משהו לא טוב. אני יודעת את זה. אני מוצאת את עצמי מתעצבנת, ומשחררת "אוף"ים לאויר העולם על בסיס שעתי. אבל העובדה היא שאני ממשיכה לעשות את זה. מה אני אעשה, זה שם, זה פשוט כל הזמן שם, אז איך אפשר שלא להשתמש בזה? וככה, כמו נרקומנית אמיתית, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מבזבזת יותר מדי זמן מול האינסטגרם או הפייסבוק שלי כדי לראות כמה כולם חיים יותר טוב ממני. כמה כולם מאושרים, מסופקים, מטיילים, אוכלים או סתם מפלטרים בצורה מוגזמת מדי איזה רגע משפחתי דביק. הגעתי למצב שאני יכולה לבלות מוצ"ש שלם בלבדוק מי עשה מה ואיזה כיף היה לכולם. מי הלך לקטוף תותים, מי נמצא בחופשה בקופנגן, מי עשה פיקניק עם כל החברים שלו ומי הזמין מה לאכול בקפה שאני אוהבת. אני מסתכלת עליהם מחייכים אליי מהמסך, מככבים באיזה רגע קודאק מוצלח ואשכרה מאמינה בלב שלם שלכולם שם בחוץ כיף ורק אני תקועה פה.

אגב, אם אתם שואלים את עצמכם מי ישב היום בבית, עשה שתי מכונות כביסה, ספונג'ה ולקח את הילדים למטה לזרוק את הזבל באמתלה של מיחזור, כי לא נעים לא להוציא אותם מהבית יום שלם, ואז חזר הביתה, עשה כלים ושיחק נינג'ה לגו עם הילד? אה, זה אני. סליחה שלא צילמתי, פשוט לא נראה לי שזה משהו ששווה סטורי.

וואו, אני ממש חייבת להיגמל מזה. השיטוט והחיטוט האובססיבי הזה במה שכולם מסביב עושים גוזל ממני זמן חשוב שבו אני יכולה לעשות דברים חשובים באמת. נגיד לראות עוד פרק של משהו או רחמנא לצלן לנהל איתו שיחת חולין. השאלה היא אם אני יכולה להפסיק? או רוצה להפסיק? למה אני לא יכולה פשוט להסתכל על התמונות המושלמות שלהם ולחיות עם זה בשלום? מה הבעיה בלהבין שיש אנשים שחיים את החיים הנוצצים שלהם, ונהנים לתעד ולחלוק את רגעי "היפים והאמיצים" שלהם שלהם און ליין. אז מה אם על הדרך הם גורמים לי להרגיש עלובה, משועממת ותקועה?

אז למה אני ממשיכה להתעדכן? כי כולם שם וכולם עושים את זה. כי מצד אחד זה נותן לי הצצה לחיים של אנשים סביבים שלא קרובים אליי פיזית ולא חווים אותי, לשמחתם, על בסיס יומיומי. אז ככה, באמצעות התמונות, אני ממשיכה להיות מעורבת, רואה את הילדים שלהם גדלים ובאופן כללי זוכה להיות שותפה לחוויות שלהם. מצד שני, וואט דה פאק!? איך זה יכול להיות שכולם נראים כל כך טוב כל הזמן, לבושים מהמם, ונמצאים בלוקיישינים חלומיים. איך זה שהדשא של השכן שלי תמיד זוהר יותר? למה אצלם בגינה אין שלג, אלא תמיד שמש ושמיים כחולים, והאוכל תמיד נראה מעולה, ומסביב יש חברים ואידיליה משפחתית? והצ'ק אין. וואו איזו תוספת אכזרית לתמונות. מי חשב על הפיצ'ר הזה? זו כבר פרנויה ברמה אחרת. לא רק שצילמתם אוכל טעים, גם תייגתם את המסעדה החדשה שנפתחה. לא רק שנסעתם לחופשה, אני יכולה ממש לראות איפה ולדמיין את עצמי בסוויטה ליד. וכמובן הצ'ק אין בשדה התעופה, שהוא הסוג הקשה ביותר. אני עדיין עובדת על האלוגריתם שיאפשר לי לעשות צ'ק אין במקומות שונים ומשונים ברחבי הגלובוס בלי לזוז מהספה.

אבל שיא האבסורד היה בשבוע שעבר כששלחתי לחברה טובה שלי, מסוג החברות שלא ישפטו אותך לעולם על היותך פתאטית, סירטון שלי רוקדת מול האקס בוקס של הבן שלי. כן, כן, אני לא מתביישת להודות שאני שרופה על המשחק ריקודים הזה, ודופקת שם ריקודים משל הייתי ביונסה, סבבה? בקיצור, במקום לקבל את התגובה המתבקשת של "וואו אחותי, יא עלובה, אם את רוצה לרקוד לכי לאיזו מסיבה" או "תפסיקי לשחק כבר במשחקים של הילדים, זוכרת מה קרה עם האורגן והמיקרופון", היא פשוט כתבה לי :"איזה כיף לך".

"מה כיף לי" כתבתי לה "מה את גנובה?"

"את שם, בברלין שלך, רוקדת ושמחה, ואנחנו תקועים פה"

ורק אז הבנתי שמה שהיא חושבת על החיים שלי, אני בעצם חושבת על החיים שלה. היא חושבת שאני חיה פה את החיים ואני רק מייחלת לרגע שבו אוכל לחיות את החיים שלה. כמה שזה פאקינג מעוות! הרי מהצד שלי זה מרגיש שאני זאת שתקועה פה, שמה את החיים שלי על "הולד" וחושבת שבזמן הזה כולם לא רק ממשיכים בשלהם, אלא מתקדמים, עושים, מתנסים, ואז עוד מעלים תמונות שלהם עושים את זה.

ואז הבנתי שגם אני חוטאת בדיוק באותה נקודה, כי מסתבר שהפיד שלי מספר עליי סיפור לא רע בכלל. תכלס, אם לא הייתי יודעת שזו אני, הייתי חושבת שדי נחמד לה לזאתי, ומוסיפה איזו הערה עוקצנית.

לפעמים אני חולמת להתחיל להעלות תמונות אמיתיות. איזו תמונה של הילד שלי צורח באמצע התקף טנטרום, או סלפי שלי קמה בבוקר. אני יכולה גם לצלם את התור בדואר או את הבחור שהתיישב בפיסוק רחב מדי ברכבת. זה לא יהיה סקסי כמו תמונה של שייק מתחת לעץ קוקוס, אבל סה לה ווי. הרי לא יכול להיות שאלו החיים האמיתיים רק שלי. היום שלי מלא במאתיים רגעים שלא שווים תמונה, ואולי באחד שכן, וגם אותו אני לרוב אפספס ולא אצלם כי הקטנה חטפה לי את הטלפון לראות יוטיוב.

ובכן, איף יו קאנט ביט דם, אני בהחלט יכולה להפוך לפוטו פארג'.

אני הבנתי מה החוכמה. זה הכל עניין של תיזמון. אני פשוט צריכה לדעת מתי לצלם וללכת על זה. לתפוס איזו מאית שניה של רגע מחמיא, ומייד להעלות אותה עם פילטר שעושה אותי רזה. אז בשבת האחרונה קמתי נחושה להעלות תמונה שתגיד "תראו ביצ'אז, גם לי כיף!". בחוץ שלג, ואני חייבת לאלתר. אז אני עורמת שלג על החלון שהעיז ליפול, שמה את הקומקום ומכינה שוקו. מניחה את הכוס על רקע החלון ושניה לפני שאני לוחצת על הקליק לתמונת חורף מושלמת, הקטנצי'ק מושיט את היד וחוטף את הכוס. "רגעעעעעעע", אני צועקת. אבל זה כבר מאוחר מדי. למזלי, הצעקה שלי העירה את הקטנה, אז אני מעבירה לוידאו וניגשת לצלם את קליפ "הנסיכה מתעוררת". אני מדליקה את האור בחדר והיא תוקעת בי מבט כועס. "בוקר טוב יפה של אמא" אני אומרת בקול עדין, היא בתגובה פוצחת בשאגות בכי, תוך צעקות "מים!!"". אז קראתי לאבא שלה והמשכתי ללוקיישן הבא.

במשך יום שלם ניסיתי לביים תמונה ראויה. עליתי על טייץ וגופית ספורט שהיו קבורים בארון, וצילמתי את עצמי "בדרך לריצת בוקר". דקה אחרי הפילטר כבר החלפתי חזרה לפיג'מה ונכנסתי שוב למיטה. בצהריים הוא רואה אותי זורקת תבנית של לזניה לפח. "תגידי, מה את עושה?" הוא שואל אותי המום. "אה זה לא אכיל, זה מלפני שלושה ימים. רק שמרתי את זה במקרר רק כדי לצלם".

בניסיון נואש אחרון, לקחתי את הקטנצ'יק לפארק לסשן תמונות חורף, שינסו להשתוות לתמונות החרמון בפיד שלי. הנה תראו, גם אצלנו קפוא ומושלג. שעה ניסיתי לשכנע אותו לבנות איש שלג. אפילו הבאתי גזר מהבית. כלום. בסוף בניתי לבד, והכרחתי אותו לצלם. אחרי כמה ניסיונות שלו לצלם אותי עם אולף, השפתיים שלו התחילו להכחיל והוא הפסיק להזיז את אצבעות הידיים. הבנתי שאני טיפה מגזימה.

מסתבר שלקיתי במחלה. מחלת הפילטרים. הסימפטומים: אובססית העמדה של המצולמים, שירבוב שפתיים ומחיקות אינסופיות בחיפוש אחר התמונה המושלמת. כמו זוהר ארגוב גם אני אמכור את את אמא שלי בשביל השוט הנכון, ואגרור בית שלם לחוות תותים במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית רק כדי לצלם פנקייק בצורת תות! בסוף אפילו לא פירסמתי אותה כי נגמרה לי הבטריה על יותר מדי ניסיונות צילום.

בערב, יצאנו אני והוא לדינר רומנטי. הוא הזמין כוס יין ואני הלכתי בניגוד לאינסטינקט שלי להזמין זירו, והזמנתי קוקטייל מפונפן. זה יעבוד מעולה בתמונת הדייט האולטימטיבית שאני אעלה. מפה לשם, שעה מאוחר יותר, מה שהתחיל כתפאורה לתמונה, הפך לדייט מושלם ואמיתי.

פייק איט טיל יו מייק איט.