• שיר דרוקר

עכשיו תורי

"ומה את עושה?"


כל פעם שאני מספרת למישהו שעברנו לברלין כי הוא קיבל פה עבודה חדשה, המשפט שמגיע אחרי 40 שניות במקסימום הוא "ומה את עושה?". כל פעם שמישהו שואל אותי את זה אני מדמיינת איך אני כורכת את שתי הידיים שלי סביב הצוואר שלו, מרימה אותו למעלה ומטלטלת עד אובדן הכרה, תוך כדי שאני צועקת "מה אכפת לך????". אם היה לי שקל על כל פעם ששאלו אותי את המשפט הזה מאז שהגענו לפה, לא הייתי מתחילה אפילו לחפש עבודה, אלא פשוט עושה שופינג מהבוקר עד הלילה.


יש כל מיני סוגים של אנשים ששואלים אותי את השאלה הזאת, והיא נשאלת בכל מיני טונים שונים. לפי הטון אני יודעת לאיזו תשובה אני אמורה לכוון. הסוג הראשון של האנשים הוא אנשים שלא מכירים אותי באופן אישי ולא עשו רילוקיישן בחיים שלהם. איתם אני הכי סלחנית, כי באמת אין להם מושג מה כרוך בלעבור מדינה לך כאדם ולמשפחה שלך. הם בכלל לא מתארים לעצמם מה התפקיד שלי כאן בתור האדם שמתלווה לבן זוגי שמתחיל עבודה חדשה בחו"ל. הסוג השני הם אנשים שכן מכירים אותי, אותנו, כמשפחה. אנשים שעבדו איתי או חברים שחלקו איתנו את סיפור הרילוקיישן שלנו עוד לפני שהוא בכלל קרם עור וגידים. איתם אני כבר פחות סובלנית. לא תמיד השאלה על העיסוק שלי נובעת מדאגה או אכפתיות, והיא אפילו לא טומנת בחובה הצעה לעזרה במציאת עבודה או בשיוף קורות החיים שלי. לפעמים הם שואלים אותי "ומה את עושה?" במין הדגשה של המילה "את", כאילו רק כדי לזרקר לי את המקום האישי שלי, שכביכול הקרבתי, עבורו. את ההפסד שלי, את הפיספוס.


כאילו שאני צריכה שמישהו יגיד לי את זה. כאילו שאני לא הולכת עם זה כל דקה ביום שלי.


אני מגיעה מבית שבו עבודה היא ערך עליון. אותנו לימדו להיות פרודוקטיבים. אדם שלא עובד או לא מייצר תפוקה הוא אדם מבוזבז. אמא שלי החזיקה בקריירה לתפארת, תוך כדי הגידול שלנו ואבא שלי בנה את עצמו בעשר אצבעות בעבודה קשה מבוקר עד לילה.


ומה אני עושה? מטגנת שניצלים.


עכשיו בואו נשים רגע דברים על השולחן. זה לא שזנחתי את קריירת חיי עם המעבר לפה. היו לי משרות טובות, שאהבתי, שהשקעתי בהן שנים מהחיים שלי. אבל להגיד שהייתי בדרך למעלה, לאיזה תפקיד נחשק והמעבר הזה גדע לי את התכניות, זו תהיה הפרזה. מה שכן, עזבתי הזדמנויות שעליהם עבדתי, עם המון פוטנציאל בתוכן. הייתי במקום נוח ומוכר, בלי יותר מדי אתגרים אישיים אבל עם המון ביטחון ויציבות.


כשבאתי להיפרד ממקום העבודה, שאל אותי המנהל שלי "את בטוחה שאת רוצה לעזוב את הכל?"


נשמתי רגע עמוק ואמרתי לו "לא נורא. עכשיו התור שלו"


ובאמת התכוונתי לזה, בזמנו. במהלך כל החיים המשותפים שלנו יחד הוא תמיד נתן לי שקט לעשות את הבחירות שלי, לחפש את עצמי (ולא למצוא שוב ושוב ושוב), תוך שהוא מנסה לכוון , לתמוך ולהדריך. ולכן כשהוא אמר לי שהוא צריך את התפקיד הזה למען הקריירה שלו, הבנתי שאני צריכה לתת לו את זה. הגענו לכאן וכל המשאבים שלי הופנו החוצה. עבורם. הייתי חייבת לעזור לילדים שלי להסתגל, לתמוך בו בהתמודדות עם התפקיד החדש, לבנות לנו בית, למצוא איפה כל דבר נמצא, ובאופן כללי, ללקק את הפצעים.


יש שיגידו שלקחתי צעד אחורה, כי הפסקתי להיות השחקנית הראשית בחיים שלי. אבל זה לא נכון. לקחתי צעד אל מקום לא פחות חשוב. אל מאחורי הקלעים. כי מישהו צריך להיות המפיק, התסריטאי והבמאי של ההצגה הזאת. וקרעתי את התחת בבית. התמקצעתי במגוון חדש של מקצועות שמעולם לא חשבתי שאגע בהם : הייתי פסיכולוגית, גננת, מפעילת ימי הולדת, אחות סיעודית, מדריכת טיולים, שגרירת ישראל בתפוצות, קניינית, מפיקה, סוכנת נדל"ן וטבחית.


ועדיין כשמישהו שואל אותי "ומה את עושה?" אני פשוט אומרת לו "כלום".


בהתחלה היה לי תירוץ מעולה להמשיך לדשדש במה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. יש לי תינוקת פיצית בבית, שחייבת את אמא שלה לידה. גם כשהיא הגיעה לגיל שהתחלתי כבר לשעמם אותה, עדיין המשכתי להיאחז בתפקידי כאמא, כי ביני לבין עצמי ידעתי שזה הפתרון הכי טוב שלי להתחמק מלענות לעצמי על כל מיני שאלות שלא באמת רציתי לשמוע את התשובה עליהן.


פאסט פורוורד שנה קדימה להווה: הפיצית נכנסה לגן, הקטנצ'יק הסתגל, יש בית, ושיגרה. כל אחד קם בבוקר לעיסוקיו, ואני - מטגנת שניצלים.


מגיע לי רגע לנוח. חיכיתי לרגע הזה כל השנה האחרונה. פינטזתי עליו בלילות. שהבית יהיה רק שלי! נדרתי נדר שברגע שהפיצית תתחיל את הגן, אני קודם כל אלך לישון לאיזה חודשיים. וכשאני אקום, אני אתחיל לנסות להבין מה אני מחפשת. מה אני רוצה לעשות.


באמת עשיתי את זה. אמנם לא הצלחתי לישון חודשיים אבל במשך יומיים לפחות, פינקתי את עצמי בשנ"צים חלומיים בחדר מוחשך עם שמיכה על הראש. רק חבל קמתי עם כאב ראש, כאבי גב ותחושת FOMO קשה. הבנתי שאני כנראה זקנה מדי לתנומות באמצע היום. עברתי לחלום הבא שתמיד היה לי ולא היה לי זמן לממש. פתחתי את הפינטרסט וגיליתי עולם ומלואו. קיבלתי בוסט של אנרגיה ומייד התחלתי לעשות מייק אובר לדירת האיקאה שלנו. צבעתי קירות, הדבקתי וואשי טייפ, שיפצתי רהיטים. הבית שלנו התמלא במוביילים שאף אחד לא רוצה לתלות מעל המיטה שלו, ברהיטים צבעוניים שאין להם שימוש ומדבקות קיר שלעולם לא אצליח לקלף מהחלונות. ניסיתי להכין כריות, סרגתי בובות, ושיא השיאים היה כשחשתי עצמי ואן גוך וקניתי קנבס ענקי. שמתי את נפשי בציור הזה, עד שאמא שלי הגיעה לביקור ואמרה לי "אלוהים, מה זה הדבר המחריד הזה שתלוי לכם בסלון?". זה היה סופו של פרץ היצירתיות. נו ומה עכשיו? מה עוד נשאר לעשות? אז מחר אני אלך להביא חבילה מהדואר, וביום שישי יש לי תור לאורטופד. נו, כבר מילאתי את כל השבוע.


באיזו ארוחת ערב מהעבודה שלו, שאלה אותי בנימוס אשתו של קולגה שלו "אז מה את עושה כאן?". רציתי להגיד לה שהיום הצלחתי סופסוף למצוא פתיתים במכולת, וגם שיחררתי את הסתימה בכיור, אבל זה לא נשמע סקסי.


"אני בדיוק מחפשת עבודה" שלפתי בלי לחשוב יותר מדי


"באיזה תחום?" היא המשיכה לטרחן לי בנחמדות


"האמת, לא חשבתי כל כך רחוק" אמרתי לה "אני עדיין מתאקלמת"


הנה, יש לי עוד תירוץ. ההתאקלמות. מהמם. נראה לי שזה שיכול לעבוד עוד הרבה זמן


הצלחתי להיחלץ בשן ועין מהסמול טוק המביך איתה ועם עוד כמה אחרים ויצאנו לכיוון הביתה, אבל הרגשתי שמשהו יושב עליי. למה הרגשתי צורך לשקר לה שאני מחפשת עבודה? חשבתי לעצמי. על מי אני עובדת שאני אומרת שאני עדיין מתאקלמת? ממה אני באמת פוחדת?


התחלנו ללכת לכיוון תחנת הרכבת הביתה, והוא קלט שאני משתתקת. "את בסדר? למה את ככה?" הוא שאל אותי"


“לא יודעת, אני לא מזהה את עצמי יותר. קצת נמאס לי לא לעשות כלום" אני אומרת לו בשקט


"איך את יכולה להגיד שאת לא עושה כלום?" הוא אומר לי "את הרי עושה הכל"


ובכן, נמאס לי לעשות הכל. אני פשוט רוצה לעבוד. אני מרגישה ששכחתי במה אני טובה. שכחתי איפה היתרונות שלי. מה אני יכולה לתרום. שכחתי כמה זה מספק זה מרגיש להזיז דברים, לגרום להתהליכים לקרות ולקבל פידבק חיובי. איפשהו בין השניצלים, לכביסה ולחוגים איבדתי את הביטחון שלי בעצמי. נתתי מאתיים אחוז בלהיות אמא כי שם היו צריכים אותי, אבל עכשיו הם לא צריכים אותי כמו פעם. עכשיו אני צריכה אותי.


ועוד משהו. אני לא הולכת להתנצל בפני אף אחד על השנה האחרונה. כן, יש לי חור של שנה בקורות החיים. נכון, אף אחד לא שילם לי משכורת, אבל זה לא כי לא עבדתי. עבדתי הכי קשה שעבדתי אי פעם. קרעתי את התחת בעבודה מהבוקר עד הלילה, כולל! אני מתה כבר שתבוא אליי מראיינת ותשאל אותי "ומה את עושה?" ואז אני אוכל לצרוח עליה "שניצלים!!! זה מה שאני עושה!!! אני עושה שניצלים!!! סבבה??" שיהיה לה בהצלחה בראיון.



אני מפסיקה לספר לעצמי סיפורים שיצאתי מהלופ, שאין לי כבר מה לתרום לתפקיד שאליו אני מתמודדת. אני מפסיקה לחשוב שאני לא מפסיק טובה, ולפחד שאני לא אצליח. אלוהים יודע שהעיר הזאת עשתה לי חיים לא קלים, אבל דבר אחד היא כן לימדה לי, אני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי.


עכשיו תורי




2,457 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול