עשרת הרגעים הגדולים שלי לשנת 2018

טוב נו, אולי עדיין קצת קר לי

כדי לא להכריז על השנה הזאת כאחת השנים האכזריות שעברו על כוחותינו, חברה טובה נתנה לי רעיון שאילץ אותי לחפור עמוק במוחי, כדי להיזכר שהשנה הזאת לא הייתה כזאת נוראית. לא היה פשוט בכלל למצוא נקודות אור ב 2018, אבל בדיוק כמו שאותה חברה גאונה אמרה, ברגע שהתחלתי, כבר לא יכולתי להפסיק. מסתבר שזה תרגיל ממש מעולה באופטימיות כי לרגעים אפילו אני הצלחתי להשתיק את הציניות ולהיות קצת גאה

אז הנה המצעד שלי

1. אני לא מפחדת להישאר לבד בבית עם הילדים

פעם הייתי מקבלת התקפי חרדה קבועים בשבת בבוקר. המחשבה על לשעשע את הילדים יום שלם ושכולם ישרדו היתה עושה לי פירכוסים. מה שבעצם קרה זה שכל שבת היה קרנבל אחר, "מי עושה מה?" בשבע קבוצות וואטסאפ, אפליקציות של "מטיילים בשבת", קטיף תותים, הכנת פיתות על טאבון, קניון "אושי לנד" וסיור במוזיאון הטרקטורים ברמלה. לא היתה אטרקציה שלא בדקתי כשמטרת העל היא שחוזרים הביתה אך ורק עם ילדים ישנים במושב האחורי! ואז הגענו לפה ומשהו בפרופורציות שלי השתנה לגמרי. בואו לא נגזים, אני עדיין לא מטיפה ל"חינוך ביתי", אבל אנחנו כן מסוגלים לשהות ימים שלמים בבית ואפילו להינות מזה. בהתחלה עוד נלחמתי בזה והוצאתי אותם החוצה לא משנה מה, אבל העיר הזאת גמרה עליי וכשאין ברירה, ובחוץ קפוא וחשוך, והשעה רק שלוש בצהריים, פשוט נשארים בבית. תשמעו, זה לא מפחיד בכלל כמו שדמיינתי, יש ימים שזה אפילו כיף. אמנם פה לקחנו את זה לאקסטרים, אבל מסתבר שמסיבות ריקודים בסלון, טאקי והכנת עוגיות שוקולד צ'יפס יכול לסגור לך אחלה פינה וזה אפילו יעלה פחות מכניסה לצפארי.

2. פתחתי בלוג

לא רק שחזרתי לכתוב, אלא שהפעם אשכרה שיתפתי את מה שכתבתי, ואז ברגע של שיכרות גם הגדלתי ופתחתי בלוג, כדי שעוד כמה שנים אני אוכל לקרוא את מה שכתבתי ולהתפדח באמת. נזכרתי כמה אני אוהבת לכתוב ואיזו תרפיה זו עבורי. קיבלתי תגובות מדהימות ותגובות מחרידות, אבל קיבלתי. חוץ מהילדים שלי, הבלוג זה הדבר שאני הכי גאה בו שיצרתי ואני ממש רוצה להמשיך לתחזק אותו עוד שנה

3. צעקתי חזרה על קופאית בסופר

כשהגעתי לפה קיבלתי בהכנעה את הפאסיב אגרסיב הגרמני. אני הזרה והחדשה פה, ולהם יש סדר וחוקים משלהם, אז הגיוני שמי שמגיע יתיישר לפיהם, זה מובן לגמרי. אבל וואו, הם לוקחים את זה לאקסטרים. הנזיפות הגרמניות הפכו לחלק משגרת היומיום שלי. בכל מקום שבאופן תמים עשיתי משהו שאינו מתיישר עם הכללים הגרמנים, קיבלתי ציקצוק, פרצוף זועף, מלמול מתחת לשפם או פשוט תגובה דוחה וחסרת נימוס. אני שנה וחצי פה ועדיין לא מצליחה להבין למה הם כל כך כועסים? עד שיום אחד פשוט נפשי נקעה. די, זה היה יום מעייף, הגדול היה חולה ולקטנה יצאו שיניים והיא לא הפסיקה לילל כל היום. גשם מבול בחוץ וסחבתי את עצמי לסופר לעשות השלמות. אחרי תור אינסופי אני סופסוף מגיע לקופאית, עומדת עם תינוקת בוכה על הידיים, ומנסה להעמיס את המצרכים תוך כדי, בזמן שתור שלם מסתכל עליי בחוסר סבלנות. ואז, בדיוק ברגע הזה, הקופאית מחליטה לעצור הכל כדי להסביר לי שעגלת התינוק שלי מפריעה לתור. סירייסלי? אני אומרת, אני כבר מסיימת לארוז ומזיזה אותה, היא לא חוסמת או מפריעה לאף אחד אני מסבירה לה. לא לא. בבקשה תזיזי אותה קדימה. אחרי דין ודברים אמרתי לה שיש דרך להעיר לאנשים ושאפשר לחשוב איזו עבירה ביצעתי. מיותר לציין שלא היא ולא האנשים בתור הציעו לסייע לי להזיז את העגלה שבסוף כמובן זזה, אבל עניתי! העברתי את המסר שלי ואת זה לא הייתי עושה לפני שנה.

4. לא קר לי יותר

יש שיגידו שזה אפקט החורף השני שלי באירופה, אבל הנה הפכתי השנה ממישהי שהיתה בארץ צמודה למפזר חום, רועדת מתחת לשמיכה פוך, לבחורה המעצבנת הזאת שהולכת ברחוב ב 3 מעלות וסבבה לה. זה לא שהפכתי חלילה למישהי שאוהבת חורף, אבל איכשהו עכשיו אני מצליחה להתמודד לא רע עם הכפור. אני סופסוף מבינה איזה מעיל לקחת מתי, איפה קונים את הגופיות התרמיות השוות, ואיך להישאר חמה בלי להיראות כמו ברבאבא.

5. חברים חדשים

איפה עוד בן אדם מקבל הזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים חדשים בשנה וחצי? אל חיי הגיחו השנה אנשים שונים ומשונים, דומים, אחרים, מיוחדים. כל אחד הכיר לי עולם חדש ולימד אותי עוד משהו על דעות, בחירות ותפיסות עולם שונות. לכל אחד יש חתיכה מהלב שלי שהוא לוקח איתיו לכל מיני מקומות, וכל אחד מהם יוצר את הפסיפס הזה שנקרא החיים שלי, כאן ובישראל.

6. הכנתי צ'ולענט

נשבעת לכם. סיפור אמיתי. צ'ולענט בעיניי זה כבר עסק של גדולים. תכננתי את המהלך כבר כמה חודשים, אספתי את שלל המתכונים והמרכיבים מכל פינה בעיר, ובימים האחרונים אזרתי את האומץ ועשיתי את המעשה. זה מעשה אמיץ ללכת ראש בראש עם חמתי, מלכת החמין. ויהא אפילו פירגנה ונתנה לי את המתכון שלה לקיגל, אבל לצערי, אין פה איזה קתרזיס, יצא סביר, לא יותר. אבל כולם היו שבעים ונרדמו לשנת צהריים כבדים כמו בשבת בצהריים בארץ. ככה נראית הצלחה.

7. פילאטיס

הקטנה שלי בת שנה ושבעה חודשים ואני עדיין במוד של "אחרי לידה". מחזיקה בזה בשיניים, מסרבת לשחרר ולקחת אחריות על שרירי הבטן ורצפת האגן שלי (לא להשתעל!). שנים אני מנסה למצוא ספורט שיהיה לי כיף לעשות ושאצליח להתמיד בו אבל כלום לא תפס. אפילו ניסיתי לעשות פה מנוי לחדר כושר מפונן, אבל פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לצאת מהבית עם בגדי ספורט. ואז חברה סיפרה לי על מדריכת ישראלית לפילאטיס, שמלמדת אצלה בבית, והופ, נשאבתי. מפה לשם, לא משנה מה קורה באותו שבוע, זו השעה וחצי שלי! אני לא אוותר עליה ואני נהנית מכל שניה. אני מגיעה אליה פעם בשבוע בערב עם פיג'מה, באיחור כלשהי, טרוטת עיניים אחרי השכבה של הילדים, ויוצאת משם מרחפת. פילאטיס, כבר אמרתי?

8. למדתי להגיד "לא"

לפעמים פשוט לא בא לי. לא רוצה. אין יותר "לא נעים לי". אם משהו לא מתאים, אני פשוט אומרת את זה. אני לא קופצת על כל הצעת עבודה ולא נענית לכל הזמנה לעבודה בחינם, לא כל ביקור הוא בתיזמון מתאים ולא תמיד בא לי להעביר משהו במזוודה לדודה של חברה. לקחתי החלטה שאני מפסיקה לרצות את כל מי שמסביבי, ועושה מה שטוב לי. רילוקיישן זו תקופה שיש בה מעט מדי משאבים לרעשי רקע, וזו היתה שנה של המון התרכזות אישית ומשפחתית. כל מה שמעבר הוא בגדר בונוס.

9. הצלחתי להחזיק את הנישואין שלי

קחו רילוקיישן, לידה של ילדה שניה, עבודה חדשה ומשבר גיל ארבעים ותקבלו מתכון בטוח למשבר. השנה הזאת היתה בהחלט נגדנו. לרגעים זה נראה שזה מנצח אותנו אבל לא! שנינו לא היינו מוכנים לתת לכל זה לשבור אותנו. בתת תנאים, עם המון חפירות, בכי, חיבוקים, צחוקים, שתיקות ובעיקר מלא אהבה וכבוד, הצלחנו להחיות את הדבר הזה ולצאת ממנו חזקים, ומבחינתי זה וואחד הישג.

10. סידרתי את הארון בגדים שלי