• שיר דרוקר

פגיעה ישירה


אני אמרתי לו ראשונה שאני אוהבת אותו


הייתי בת עשרים ושתיים וממש לא היה אכפת לי אם הוא יגיד לי בחזרה, או פשוט יקום ויברח. האמת שהיה לי די ברור אז שאני הולכת לחטוף גול עצמי. הוא עוד לא היה שם. אבל זה לא עניין אותי, אני הרגשתי שאני רוצה להגיד לו. אז אמרתי. היום אני באמת לא מצליחה להבין מאיפה היה לי את האומץ, שלושה שבועות אחרי שפגשתי אותו, לשים את הלב שלי על השולחן מולו ולהגיד לו שאני יודעת שאותו אני רוצה. לתמיד. "להתפשט" מולו ליטרלי, ולהגיד לו שזו אני, כולי, ושאני רוצה אותו כמו שהוא ושזה בסדר, כי יש לי סבלנות לחכות לו עד שהוא יבין את זה גם.


הוא לא אמר לי את זה בחזרה. ממש לא אפילו. הוא הסביר לי בנימוס הרגיל שלו שאני בחורה מקסימה ואנחנו מאוד נהנים יחד, אבל הוא לא מרגיש שזה זה. שהוא חייב לעצמו עוד זמן בדיקה ושהוא מבין אם אני אבחר שלא לחכות


ברור שחיכיתי


אין לי את מי להאשים. נכנסתי לזה בעיניים פקוחות. מוכנה לחוות את האכזבה שבדחייה. אבל נכנסתי. עם סכין בין השיניים, נכנסתי. ידעתי שאם אני בוחרת לשים את עצמי בנקודה הזאת, יש סיכוי גבוה מאוד שאני הולכת להיפגע. אף אחד לא מבטח את הלב שלי ולא ייתן לי אחריות בגין שברון לב. אבל אין מה לעשות. ככה זה. זה הדיל. את רוצה להרגיש משהו? אז קחי בחשבון שזה יכול להיות גם כואב. וזה היה כואב. וואווו כמה שזה היה כואב. זו אמנם היתה מלחמה שידעתי שאני בשום פנים ואופן לא הולכת להפסיד בה, אבל בהחלט היו אבדות בנפש לאורך הדרך. אחרי כמעט עשרה חודשים של מלחמת ביצורים, בלילה שיגרתי לחלוטין בו אני כרגיל לא מפסיקה להגיד לו כמה אני אוהבת אותך, הוא פתאום אמר לי בשקט "גם אני". וזהו, בשניה הוא קיבל מקום של כבוד בתוך הלב שלי. הוא ראה אותי, כמו שאני, במקום הכי פגיע שאני מכירה בעצמי ובחר לקבל את זה. נגמר. אני לא צריכה לשחק בשום משחקים מולו יותר. הוא אוהב אותי כי הוא מכיר את החולשות שלי. הוא אוהב אותי כי הרשתי לעצמי להיות פגיעה מולו. הוא אוהב אותי למרות ובגלל.


הם היו רבים. הקשרים שלי. ואני מתכוונת לקשרים האנושיים שפעם, לא פחדתי ליצור. חברות, חברים, קולגות, מכרים. אנשים שעברו לי בתוך הלב, שנתתי להם את עצמי על מגש. חלקם התייחסו אליו בכבוד, וחלקם פשוט אכלו את החלק הטעים וזרקו את השאריות. אבל אני המשכתי, משוועת לקשר אנושי. ניזונה מאנשים. אוהבת. מתמסרת, מספרת, חולקת, בוכה וצוחקת. לא ציפיתי לקבל הרבה בתמורה והאמת, שזה לא היה לי כזה חשוב. הייתי חשופה כמו בטון שעדיין לא התייבש וכל אחד מהם השאיר בי את חותמו, לתמיד. וגם עיקם אותי טיפטיפה, לתמיד.


לא נשארתי כזאת


אני לא יודעת אפילו מה זה כזאת. חוצפנית? אמיצה? מלאת תעוזה? כזאת שלא תמיד מתכופפת כשהיא רואה ענף מול העיניים? בעיקר פגיעה נראה לי. השנים חיספסו אותי וסגרתי את כל הדברים האלה עמוק בתוך ארון. עם כל אכזבה שחוויתי מחבר קרוב, כל בגידה של חברה מהעבודה, כל קשר שנותק, הרגשתי איך חתיכה מהלב שלי נושרת והולכת עם אותו אדם שנעלם לי מהחיים. ולי נשאר פחות ופחות. השנים עברו ואני התחלתי לשמור יותר ויותר בפנים. פחות להראות, פחות לספר, פחות ליצור מגע. פחות רוצה להיפגע.

תכלס זה נתן לי פאסון די מגניב. הפכתי להיות השקטה הזאת, הגנרית, שיושבת שם, מצחקקת אבל לא מתרועעת כל כך. נמצאת ולא נמצאת. יש את אלה שחשבו שאני איזה סנובית, שלא עושה שום צעד כדי ליצור קשר. בקטע מתנשא כזה. זורקת פה ושם איזו בדיחה לחלל החדר, וזה די מנטרל את הצורך של אחרים לבוא לרחרח אותי. ולי נהיה די נוח בפוזיציה הזאת.


וככה הפכו להיות החיים שלי. אתם אל תתקרבו ואני לא אפגע. הפסקתי לחלק חתיכות מהלב שלי לכל מי שעבר בדרך. אל תגעו בי ואני לא אגע בכם. אני לא אספר לכם מי אני ואתם אל תשחקו אותה שזה מעניין אתכם או שאתם מכירים אותי ורואים אותי. הפכתי לחומה מבוצרת של רגשות, שהופנו אך ורק כלפי אותם אנשים בודדים בחיי שידעתי שמסוגלים להכיל אותם. הפסקתי להכניס אנשים חדשים פנימה.

התחלתי לתלות את הכביסה המלוכלכת שלי בתוך הבית. הפסקתי להציג את החולשות שלי לראווה. חאלס עם להראות לכולם את הדפקות שלי. מעכשיו אני משדרת שאצלי הכל מוש. כמובן שתוך כדי הקשבתי, הינהנתי ואפילו נתתי מילה טובה פה ושם, אבל לא באמת שיחררתי ולא נתתי לאף אחד להתקרב באמת. עשיתי את הכל כדי לא להיות פגיעה. הרדמתי את האומץ שלי להיחשף לרמה שבה לא הרגשתי יותר שום זעזוע. בעצם לא הרגשתי כבר יותר כלום.


וככה האינטימיות ביני לבין יתר העולם הלכה ודעכה. התפיידה לה לאט לאט. לקחתי את זה לקיצוניות כמו שרק אני יודעת. זה הגיע למצב שלא הייתי מבלה לילה עם חברות או חברים, נגיד בנסיעה לחו"ל יחד או איזה לילה בוילה או בצימר, כי היה בזה משהו חשוף מדי עבורי, משהו שמכניס פנימה, ובשבילי הוא היה יותר מדי. לא הייתי מכניסה אנשים אליי הביתה. לא יוזמת ולא מתכננת תכניות. לא מדברת בטלפון, כי זה אישי מדי וקרוב מדי, ולא יושבת לקפה אחת על אחת, לכזאת ישיבה שדורשת קירבה והסתכלות בעיניים. העדפתי שלישיות, רביעיות, פגישות המוניות. תירוץ למפגשים, תוך כדי משהו, בגלל משהו. וזה לא נגמר רק בחשיפה פנימית. זה הלך והתפשט גם לחשיפה פיזית של עצמי. לא הלכתי יותר לים, כי זה הרגיש לי פתוח מדי. אם הייתי הולכת עם חברה לשופינג, לא הייתי מעיזה לפתוח את תא ההלבשה עד שאני או היא לבושות, ושיא השיאים, לא הייתי מחליפה נעליים ליד אף אחד אחר! יעידו על כך כמה מחברותיי הטובות ביותר, שיודעות כבר שנים שזו הסטייה הראשית שלי.


ואז הגיעה המצאת המאה לאנשים עם בעיות אינטימיות כמוני - המציאו את הוואטסאפ. ווווואו זה היה חלום רטוב. העובדה שאני לא צריכה לדבר בטלפון עם אף אחד יותר. לעולם! אני יכולה לעשות רק את מה שאני הכי אוהבת וזה לכתוב. כמה קל להעביר ככה מסר, לנהל ככה מערכות יחסים. כמה מחבריי הכי טובים ומשמעותיים בחיים נמצאים שם, מאחורי האייקון הירוק הזה. זו אהבה אמיתית. אבל אז הגיע השטן בדמות הודעות קוליות שזו רמה אחרת של חדירה למרחב הפרטי. האנשים האהובים עליי בעולם מקליטים לי הודעות בעיקר עכשיו שאני לא גרה קרוב אליהם, ולוקח לי מעל יומיים לפתוח כל הודעה. סטייה, אני יודעת. אבל בשבילי זה פשוט קרוב מדי, אינטימי מדי ואני מקשיבה להם בשקט בשקט, כשאני לבד.


הטלפון שלי בעצם משמש היום כחומת מגן ביני לבין העולם, ובזכותו, כפרה עליו, אין לי יותר צורך ליצור שום קשר אנושי עם העולם. אני לעולם לא ארים טלפון לשום מקום מיוזמתי. הכל און ליין ללא שום תיווך של בן אדם באמצע. אני אזמין ככה אוכל או אקבע תור לרופא. אני אעשה ככה קניות, אזמין מונית ואחפש המלצות. טוב, זו לא חוכמה, זה נוח ועובד לי בעיקר כי אני חיה עם האיש שמתקשר לכל מקום, מדבר עם מי שרק אפשר, ומסוגל לקיים מערכת יחסים חברית עם בואש. הוא לא מבין מה קרה לי ומה הבעיה פאקינג לענות לטלפון כשהוא מצלצל!


בזמן האחרון אני הולכת ומבינה שאם אני בוחרת להסתובב לי פה בעולם בגישה של הימנעות מלהרגיש אכזבה, פחד ובושה, אז שאני לא אתפלא אם אני גם לא מרגישה אושר, אהבה או גאווה. ושאם אני לא אתן לאנשים פתח, הם לא יבינו שאני בתכלס, רוצה שהם יכנסו. והרי מי לא צריך אנשים סביבו? לא הרבה. רק כמה כאלה אמיצים עם ניצוץ בעיניים, שיהיו מוכנים לספוג את החרא שלי, אבל יחד עם זה לקבל מדי פעם איזה חיבוק מוחץ ציצים.


אני לא חזקה. אני לא אמא מושלמת. אני לא האישה הכי טובה בעולם. אני צריכה עזרה. פיטרו אותי. סירבו לי. אני מפחדת. ובעיקר התעייפתי מההצגה. הייתי עסוקה יותר מדי שנים בלהתכחש לזה. להראות שאצלי זה אחרת, וזה רק הרחיק ממני את מי שניסה באמת לגעת. נראה לי שפשוט פחדתי שיש בי משהו, שאם מישהו יראה אותו, הוא מייד יבין שהוא לא רוצה שום קשר אליי בגללו. אבל זה רק אצלי. זה רק הסיפור שלי שאני מספרת לעצמי.


אז יאללה די. חאלס עם הרצון המטומטם הזה לנסות להיות בול כמו שצריך, כי רק ככה אני מדמיינת שיאהבו אותי. צריך הרבה יותר אומץ להיות פשוט אני. זו המלחמה האמיתית. אני רק צריכה לזכור שבדיוק בגלל אותם דברים, יהיו מי שירצו להתקרב ולא יוותרו, כמו שאני לא וויתרתי לו. וזה פחד אלוהים להיחשף באמת. זה לא נוח, זה מייסר, וזה מפחיד, אבל זה הכרחי, וזה משתלם. בדיוק כמו באותו לילה שבו הוא לחש לי "גם אני".



669 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול