פייק ניוז

"אני לא מבין מה הבעיה שלך, באמת. מלא אנשים היו חולמים להיות איפה שאת עכשיו, איך את לא רואה את זה?" הוא מטיח בי בעוד אחת מההתנצחויות הליליות שלנו. תגידי תודה שאת באחת הערים המהממות באירופה ולא באיזה חור נידח בלי מים זורמים, שם באמת הייתה לך סיבה לקטר".

אני מכבה את האור ואנחנו נכנסים למיטה אבל אני לא מצליחה להירדם. אני מרגישה את העצבים מתחילים לזרום לי לאט לאט במעלה הורידים. מתחיל לדגדג לי בגרון. הוא גם מרגיש את ההדף מגיע. הוא שומע שאני מזייפת נשימות של שינה אבל אחרי הרמה כזאת להנחתה, ברור גם לו שהבומרנג הוא רק עניין של זמן.

ואכן, אחרי פחות מדקה, הבומרנג חוזר ופוגע לו ישר במצח. אני מתרוממת לישיבה על המיטה, מדליקה את האור, ופוצחת במונולוג קורבני : "רגע, רגע, רגע, אני לא מבינה, אפילו להתמרמר כבר אסור לי? בגלל שאני גרה בברלין, איבדתי את הזכות לקטר? אם אני לא סוחבת מים מהבאר על הגב אז אין לי על מה לבכות? באמת? ובכלל מה הסיפור שלך עם העיר הזאת?

עכשיו, כמו שהוא רואה את זה, עומדות בפניו כרגע שתי אפשרויות : או שהוא יזרוק גפרור למדורה עם משפט בסגנון של "אבל איזה תחבורה ציבורית מעולה יש כאן הא!?" ואז תתחיל פה עוד מלחמת עולם. או שהוא יחבק אותי ויגיד לי "אני יודע מאמי, קשה פה, אבל העיקר שאנחנו יחד, נכון?" ויקווה להודנה או לפחות לאיזה נסיגה של הכוחות.

אבל הוא כמו שהוא, מביא אותה בטוויסט דיפלומטי ואומר : "אני יודע שזו לא הנוחות שהתרגלנו אליה בתל אביב, אבל את חייבת להודות שיש לעיר הזאת איזה קסם לא ברור".

מה שהוא לא יודע זה שהשיחה ביננו רק הוסיפה לשגעת שאוחזת בי כבר כמה ימים, אחרי שיחה עם חברה מהארץ, שבה ניסיתי לשחרר קצת קיטור על החיים שלי ובתמורה קיבלתי, איך לא, מניפסט הלל לעיר שבה אני גרה: "אני לא מבינה מה הבעיה שלך, את בפאקינג ברלין, זו הכי הכי מגניבה שיש. יש לך מלא זמן פנוי, אז קדימה לכי תשתוללי קצת, צאי לחוות את כל מה שיש לעיר הזאת להציע. זו חוויה חד פעמית ואם לא תעשי את זה את תתחרטי אחר כך".

לחברה אחרת כתבתי בוואטסאפ כמה שתקופת החגים קשה ובודדה במיוחד, ושאני שונאת להיות רחוקה כל כך מהבית. בתגובה היא אמרה לי: "וואו... מממ... כן... זה באמת נשמע קשוח. אבל עזבי אותך, את בברלין!".

אפילו אחי הגדול שהתארח אצלנו לסוף השבוע ארוך, נפל למלכודת הנקניקייה בקארי. הוא התהלך פה ברחובות תוך כדי שחרור פניני תיירות בלתי נסבלים כמו "תראי איזה בניינים יפים, אין, אין על אירופה" ו"כמה בתי קפה יש לכם פה, איזה כיף זה" וגם "וואו תראי את הגרפיטי המטורף הזה, ממש אומנות". אני רק צעדתי לידו, ממלמלת מתחת לשפם משפטי נאצה ומובילה אותו למגדל הטלוויזה באלכסנדפלאץ, ומשם לדקתלון ומשם לחומה, בעוד לופ של מדריכת טיולים.

והוא עף באויר מאושר, עובר משטראסה אחד לשני עם חיוך ענקי על הפנים, אומר שלום לאנשים ברחוב וחש עצמו ברלינאי. "זה מדהים המנטליות האירופאית" הוא אומר "איפה בארץ מישהו יגיד לך שלום ברחוב?"

"אתה דווקא תמיד אומר שלום למוכר פיצוחים מתחת לבית שלך, ולשכנה המבוגרת בדלת מולך, וגם לשומר בכניסה לעבודה" אני מנסה להקשות.

"כן, בסדר, אבל זה לא אותו דבר! אין, אין על אירופה".

כשיום ראשון הגיע, בישרתי לו בטון קצת שמח לאיד שבימי ראשון בברלין הכל סגור. קאפוט. זה יום שבתון ואין מה לעשות. "ראית מה זה" אני אומרת לו "ממש כמו שבארץ שאנחנו מתבאסים שהדתיים מכריחים אותנו לסגור בשבת, אז פה יש את ימי ראשון. אותו חרא". אבל הוא לא מתעצבן ולא נכנע. רק ממשיך לחייך במוד המרגיז של בן אדם בחופשה שקרא את כל "טיים אאוט" ברלין, ומסביר לי שבימי ראשון יש את שווקי הפשפשים הכי שווים ואפשר למצוא שם מציאות. אז חייבים ללכת. ואחר כך יש אפטר פארטי פסיכי ב"ווטר גייט" שאסור לפספס.

"מה שוק פשפשים אחי? מה לך ולטרנינגים של אדידס מניילון זרחני? ואיזה אפטר פארטי בראש שלך, הילדים שאלו מתי הדוד מגיע לקחת אותם לגינה". אפילו העובדה שבתי הקפה פה נסגרים בחמש אחר הצהריים לא גרמה לו להגיד מילה רעה על העיר והוא המשיך לסנגר עליה באושר.

ביום האחרון של הביקור שלו הוא התחיל להיכנס למרמרת החזרה לשיגרה. ניסיתי להגיד לו שאני ממש מבינה אותו כי זה באמת קשה לחזור מחופש. בתגובה הוא נתן לי מבט מזלזל ואמר "כן, אבל את גרה פה. יש לך קזינו ו"דקתלון" במרחק יריקה מהבית. לאן אני חוזר? ליעקב הקצב העירקי מתחת לבית ששומע זהבי עצבני בקולי קולות".

ואז קלטתי את זה: הם חושבים שהחיים שלי הם חופשה אירופאית מתמשכת.

כשהם חושבים עליי חיה כאן הם מדמייניים אותי הולכת עם מעיל יוניקלו ותיק של ג'אנספורט על הגב מטיילת באלכנסנדרפאץ, עושה סלפי מול המגן דוד בחומת ברלין והולכת הלוך חזור בקודאם בלי לפספס אף חנות. "את בברלין כפרה, לכי תטרפי את העיר", כותבת לי חברה שבדיוק חזרה מחופשת קיץ פה. "מה את יושבת על הספה בבית? אם אני הייתי שם כבר הייתי עומדת בתור לברגנהיין".

מצד אחד לא נעים לי לפוצץ להם את הבועה. בכל זאת, הם היו פה תיירים לדקה וחצי ובטוחים שזו העיר הכי מגניבה ביקום. כמו כולם הם חולמים לשבת באיזה קפה היפסטרי, לצאת למועדון עם חולצת רשת ולפוצץ כסף על שופינג ואוכל ויאטנמי. סבבה, לכו על זה בכיף שלכם. גם אני עשיתי את זה פעם או פעמיים לפני שעברתי לגור פה, והיה לי אחלה. מצד שני, באמא שלכם? אני נראית לכן כמו מישהי שחיה את החלום? זה שאני גרה בחו"ל אומר שאני כל היום ברחובות, קופצת ממוזיאון אחד לגלריה אחרת עם שקיות של זארה ומרגריטה ביד?

ובכן לא.

א' כי הגרמנים לא יודעים להכין מרגריטה נורמלית גם אם יכוונו להם אקדח לרקה ו -ב' כי זה מצג שווא! ברלין של התיירים היא לא ברלין של אלו החיים בה. את החומה אני רואה רק בדרך לגן של הילדים, בפרימארק הייתי בפעם האחרונה שכאמא שלי היתה פה לפני חצי שנה, ואני יודעת שזה בלתי נתפס לדמיין את זה אבל אחרי 5 ימים, אני כבר לא יכולה להסתכל על אוכל ויאטנמי ורק רוצה חומוס!

אז בגלל שגם אני הייתי תיירת בברלין, וגם אני נפלתי בפח של העיר המגניבה הזאת, שמתי לי למטרה להאיר את עינייהם של כל מכריי ואהוביי, וכעונש החלטתי שהאורחים שלי יחוו את החיים האותנטיים בברלין. רציתם חופשה, ובכן, הגעתם למקום הלא נכון. אני סיימתי להיות מדריכת טיולי שואה,חומה וטרופיקל איילנד. אתם תבואו איתי לתדלק את האוטו, לאסוף את הילדים מהגן ולעשות קניות בסופר. תתלוו אליי משרדים ממשלתיים, תחטפו נזיפות מהגרמנים, ותשבו איתי במסעדות עם תפריט בגרמנית בלי תמונות של המנות. אה ואם אתם בעניין אז, יש גם מלא כביסה לקפל, ווילקומן טו ברלין!