פתאום קם אדם

אין דבר נוראי יותר בשבילי מלקום בבוקר.

לא לא, אני לא בדיכאון קליני. הכל טוב, עדיין על כדורי האושר שלי. זה תמיד היה ככה אצלי. הבוקר הוא אויב. הוא אף פעם לא בא לי טוב. אני שונאת לקום. אף פעם לא הייתי מטיפוסי הבוקר שמתחרמנים מקול קרקורי התרנגול ומסניפים ריח של קפה. אני לא מבינה למי זה נראה הגיוני לקום בשעות שהמדינה הזאת מתעוררת. אני כבר חודשיים פה ועדיין מנסה להתרגל לעובדה שאנשים יוצאים פה יוצאים מהבית לעבודה בשש וחצי בבוקר ושבשעה שבע כבר יש פקקים. אז לא, אני לא מאלה שקמים עם שיר בפה וציפור בלב, אלא יותר אחת שקמה עם פה ג'ורה ופרצוף שצריך להרכיב כל בוקר מחדש. האמת שמצאתי שהשיטה הטובה ביותר להעביר את זעם הבוקר הוא פשוט לשתוק. אז במקרה הטוב אני מצליחה להימנע משיח עם בני אנוש עד 12 בצהריים ובמקרה הרע אני מטנפת או יורקת אש לכל מסכן שנקרה בדרכי לפני כן. הבעיה היא הילדים שלי. כלומר, הם לא בעיה שצריך להיפטר ממנה. בינתיים. הם פשוט שני יצורים תובעניים שמהווים מטרד בוקר חסר תקדים. וילדים הרי מאוד אוהבים בוקר. מה זה אוהבים, מחכים לו! עכשיו בואו, הפרצוף בוקר שלי הוא לא מראה מלבב לאף ילד, בטח לא לאלה שאני ילדתי ויש להם ציפיות ממני להיראות כיצור אנושי. אז אין לי ברירה אלא לעשות מאמץ מינימלי של לקום דקה וחצי לפניהם כדי לשחרר קצת קיטור על ההוא שלידי, לרטון על משהו אקראי ולשים סנוז לעוד 8 דקות.

!בוקר טוב תפלצות

אבל הילדים שלי לוקחים את הסנוז בהליכה ואחרי 17 פעמים שהם צועקים לי "אמא" אני נאלצת לבסוף להוריד ממני את השמיכה לעטות על עצמי חיוך מטומטם. אני ממש משתדלת למלמל לעברם איזו ברכת בוקר גנרית, ולא לזרוק עליהם חפץ קהה בשביל עוד 10 דקות שינה עד שהם חוזרים להכרה. אני משתדלת להתעלם מהם ולצלול ישירות למקצה הראשון של אולימפיאדת הבוקר. זה נורא, באמת. מילא שאין מי שיטפל בשיגעונות בוקר שלי כי הוא כבר למד שעדיף להתעלם עד יעבור זעם, אבל זה שמצפים ממני באופן מיידי, עוד לפני צחצוח השיניים, להתחיל לטפל בשיגעונות של מפלצות אחרות, זה כבר בלתי נסלח ממש. ואז הם מתחילים לתזז אותי : האור חזק מדי, המים חמים מדי, היא לא אוהבת את המכנסיים האלו והוא צריך שאני אגזור לו את כל הטיקטים מכל הבגדים כי זה מגרד. אני לא אשקר לכם, לפעמים כשאני מחזיקה את המספריים החדות בשעה 07:04 בבוקר, עוברות לי מחשבות לא תמימות בראש. כמובן שכל בקשה חייבת להתחיל במילה "אמא". למרות שאבא יושב לו ממש שם ליד ושותה קפה (!) אבל לאאא, חלילה שלא נטריד את מנוחתו של ההוא שחייב את הקפה בוקר שלו אחרת הוא מתקשה להתניע. ובכן הטרנטה פה שרצה הלוך וחזור מהספה למטבח התניעה עם כבלים ונוסעת על אדי דלק אבל וואלה נוסעת!!

תכלס, פה אנחנו נמצאים רוב היום

כבר חודשיים שאנחנו בארץ ורק לאחרונה הפנמתי שיש כאן מין קטע כזה שכאן הילדים צריכים להיות בגן בזמן. אבל ממש בזמן. וכאן הזמן הוא מוקדם מאוד. בקטע של שבע וחצי - שמונה לפנות בוקר. אם בברלין יכולנו להגיע לגן בדילוגים בתשע ורבע כי מפגש הבוקר לא יתחיל לפני תשע וחצי כי הגננת בדיוק עושה קפה, אז כאן, בחודשיים האחרונים נאלצנו כולנו להסתנכרן לאיזה לו"ז בוקר פסיכי שבחיים לא היינו מצליחים לדגמן בברלין. אני לא אשקר, היו לי שם בקרים שמרוב יאוש של קור, באסה או סתם יום של געגוע, פשוט השארתי אותם בבית איתי וזין על הגן. אבל כאן, ובכן, זה פחות קורה. קודם כל כי כאן הילדים אשכרה אוהבים ללכת לגן שלהם ודבר שני, לכו לגן! אמא צריכה למצוא עבודה. אז אנחנו קמים. כמו רפתנים בקיבוץ אנחנו קמים. ולא משנה איזה שמיניות באוויר אני עושה, אנחנו פשוט לא מצליחים להגיע לגן לפני תשע בבוקר. שתודו זה לא רע, אבל כאן בארץ מסתבר, זה לא טוב. לא לא, זה כבר מאוחר מדי. הילדים כבר אחרי ארוחת בוקר, אחרי משחק חופשי ואחרי שניקו את הגן. מתי הם קמו בבוקר אלוהים?? הגננות האנתרופוסופיות של הילדים שלי לא מתרשמות מהעובדה שהצלחתי אשכרה להביא אותם לגן בחתיכה אחת, והן נוזפות בי ברלין סטייל אבל באופן אנתרופוסופי עדין ומכיל שכדאי שאעשה מאמץ להגיע מוקדם יותר לגן, לטובת הילדים. הלו?? את לא רואה שאני עושה פה מאמץ עילאי? מה עם טובת האם? אמנם אימצתי את המסורת הגרמנית של לדייק ולהגיע תמיד בזמן, אבל זה רק בתנאי שהזמן הוא תשע בבוקר וצפונה.

הוספתי אותה בפוטושופ לתמונה כי איחרנו לטיול

אז כמו שהבנתם, הילדים שלי חזרו היישר מהגן הגרמני שלהם לגן האנתרופוסופי בכפר הירוק. עכשיו אני לא יודעת עד כמה אתם בקיאים בעקרונות הגישה האנתרופוסופית, אבל אם יש לכם מספיק כסף, זה לא באמת משנה. התקבלתם. האמת היא שבשביל החזרה לארץ הגן הזה היה בדיוק מה שהם היו צריכים. מדובר בגן די זהה בלוק לגן שלהם בברלין. התפאורה של חול חול ועוד קצת חול נשמרה, קצת מתקני עץ, משחקי עץ וכל מיני מוביילים וקישוטים מגזעים, בלוטים ואיצטרובלים. גם הלוק של הילדים נשמר, רובם אשכנזים, בלונדינים ומנומסים. רק שני דברים חדשים יש כאן בתפאורה: קודם כל השמש. זה קטע, סוף דצמבר, עונה ראויה לחליפת שלג, כובע גרב ומפזר חום צמוד. ובכן לא. יש פה שמש והמון. זה חלום באמת, אני מחכה שיגיע החורף כדי להוציא את המלתחה מכובדת של הילדים שסחבתי להם מברלין, אבל זה פשוט לא קורה. החורף מסרב להגיע. לי זה אחלה כי אני אכלתי מספיק חורף לרוב שנות חיי, אבל זה כנראה מבאס את האנשים שמסתובבים פה עם צעיפים ב 20 מעלות ונואשים לבריזה. חיים בסרט.

הדבר השני שהבחנתי בו פה בניגוד לגן בברלין הוא הוא שיש הרבה פחות אופניים בכניסה לגן ויותר ג'יפים. הרבה מאוד ג'יפים. זה די מובן כי הגן עולה מלא כסף. תועפות של כסף למען האמת. בסכום שאני משלמת לגן כאן אפשר לממן שתי משפחות בברלין כולל שכירות, אש"ל ונסיעות לביקורי מולדת. אבל כאמור מדובר בילד תלת לשוני עדין ושברירי שממתין בסבלנות לתורו בנדנדה בגן, שאם זה תלוי בילדים אחרים, כנראה לא יגיע לעולם, אז כנראה שהוא היה פחות מתחבר לגן עירייה. אז בינתיים ההחלטה שלנו מצדיקה כל שקל שמושקע שם. קודם כל כי הילדים שלי אשכרה רצים כל בוקר לגן, ודבר שני, כי הגן די דומה למה שהם רגילים אז אני לא מרגישה שטילטלתי את עולמם יותר מדי. או לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי.

אם הגננות של הקטנצ'יק בגן בברלין היו דוגמניות מקועקעות של ויקטוריה סיקרט שחילטרו כנשות חינוך, בין מסיבה בקיט קט לאפטר פארטי בברגנהיין, אז כאן בארץ הגננות שלו הן יותר נשים מנוסות, טבעוניות ואוהבות אדם, שלובשות רחב ומכוסות בסינר עבודה רוב שעות היום. הן מדברות תמיד בטון נמוך ומרגיע שגורם גם לי לעמוד בפינה בשקט ולחכות לתורי. הן מרגישות לא מכאן, אלא מאיזה כפר ירוק ומרוחק במדינה אוטופית, שם הן מטפחות גינת ירק וקוטפות את ארוחת הצהריים היישר מהעץ, ולא כאלה שגרות בגבול תל אביב בואכה רמת השרון. גם לז'רגון האנתרופוסופי צריך להתרגל. בברלין הגננת תמיד אמרה לילד שלי שהוא לא עשוי מסוכר והוא חייב להתחשל כדי לגדול להיות איש חזק וחרוץ. כאן, יש פחות דגש על העצמה אישית ויותר על סתם ילדות. למשל, ילד אינו "טועה", הוא רק "מתבלבל". כלומר, אם הגננת רוצה להסביר לי שהילדון שלי (באיזה עולם שלא קיים) עשה בעיות היום בגן, היא תגיד שהיה לו "יום מבולבל". וגם השירים הם אחרים. אין כאן שירי ילדות ישראלית של הופ קטנטנים, ממש לא. רינת הקטנה היא פרסונה נון גרטה ברחבי הכפר הירוק. כל השירים בגן הם ייחודיים שלהם מה שבעצם גורם לנו ההורים למלמל בשקט מביך במסיבת חנוכה, ולהסתכל לצדדים כדי להבין שאף אחד לא יודע את המילים, וזה לא רק אני. בכל הנוגע ללחן של השירים הם היו פחות יצרתיים ורוב השירים מקבלים את אותו לחן עממי שהוא בעצם מין מילמול רפטטיבי סטייל הארי קרישנה. הם שרים המון על הודיה לטבע, לשמש ולאדמה על כל הטוב שהם מעניקים לנו, אבל אף אחד לא מודה להורים שקורעים את התחת ומשכיבים שם אלפיות כל חודש כדי שכל הטוב הזה ימשך.

.

צריך גם להגיד את האמת, מסריח שם. ליטרלי. כבר בשער הכניסה לכפר הירוק תפגשו רפת, לול תרנגולות ודיר של כבשים שכידוע, לא שמים מטהר אוויר אחרי שהם נכנסים לשירותים. אז לא מספיק שקמתי בשמונה וחצי לפנות בוקר, אני גם נאלצת לפגוש דבר ראשון על הבוקר ארומה של קקה שפותחת לי את קנה הנשימה כל יום מחדש. בחיי שלא היתה פעם אחת שהורדתי את הילדים בגן ולא דרכתי על קקי של פרה או דרסתי טווס. באמת מסכנים הטווסים, הם לא מבינים מה זה כל הג'יפים שנכנסים להם לחצר.

ובואו נדבר רגע על שניצלים. מתוקף היותי קצינת שניצלים ראשית בבית, חשבתי שהחזרה לארץ תהפוך אותי למובטלת כי תהיה איזו גאולה שתכין להם קוסקוס וקציצות. ובכן, טעות מספר אחת! מדובר בגן טבעוני. מה שבעצם אומרים שהילדים שלי חוזרים הביתה מורעבים ממש כאילו אנחנו שוב בברלין. אמנם יש להם אספקה רציפה של לחם עם טחינה, זעתר ושמן זית במהלך היום, שזה כבר שיפור תנאים, אבל לארוחות הצהריים הם עדיין לא ממש הצליחו להתרגל. יש ימים של תבשיל מש, יש ימים של קינואה או אורז בר בתוספת משהו שהונבט או הושרש בחצר הגן זה מכבר. הילד המסכן שלי מעולם לא הפליץ כ"כ הרבה כמו בחודשיים האחרונים, כי הוא פשוט לא מצליח לעכל את כמות הדגנים והקטניות בגוף שלו. והשניצלים, ובכן, אני פול גז על זה, עדיין.

החלק שאני הכי הכי אוהבת בגישה האנתרופוסופית, היא העובדה שהילדים שותפים לכל עשייה. כלומר הם לגמרי חלק פעיל מניהול ותחזוק הגן. מה זה אומר בפועל אתם שואלים? ובכן, מדובר במחנה עבודה זול. הגננת הסבירה לנו את ההיגיון מאחורי העיקרון וכיצד זה גורם לילד להרגיש חלק מקהילה ולהבין עבודת צוות מהי, אבל מה שאני רואה בעיקר, זה גננת שיושבת ומנגנת בקרן יער, בזמן ששאר הילדים עושים תורנות כביסות, תורנות הכנת פעילויות, תורנות אוכל ותורנות קייטנות. אמיתי, הילדים עושים הכל בגן החל מסידור, שטיפה, בישול, אפייה, שטיפת רצפות, שתילה וזריעה. ואז קלטתי, אני החזרתי את הילד המתוק שלי מערבות גרמניה הנאצית למחנה עבודה קיבוצי כחול לבן, ממש כמו בעליה החמישית. המזל הוא שהחינוך בגן גלש גם הביתה והילד מפנק אותי בעבודות בית חינם אין כסף. אז נכון שאני משלמת המון כסף לגן שלו, אבל הבית מבריק ויש סלט קצוץ טרי כל ערב, אז אני את ההשקעה שלי לגמרי החזרתי.