קתרזיס

!!תבחרי כבר שעון

אני ממש גרועה בלקבל החלטות

זה אף פעם לא היה משהו שירד לי בקלות בגרון. כל החלטה, קשוחה כזניחה, עושה לי כאבי בטן, מיגרנות, מכניסה אותי למועקה וייסורים שלא עוזבים גם אחרי שהפור כבר נפל. עכשיו בואו, מי ישמע באיזה פור מדובר. אני מדברת פה על החלטות יומיומיות שאני צריכה לקבל, כמו הצבע של הסנדלים שאני צריכה לקנות לקטנה או אם לקחת את הדירה הזאת או הזאת. לא מדובר בהחלטה אם לצאת למבצע בעזה או להעלות את מחירי הלחם. סתם החלטות קטנות ולא הכי חשובות שלא שמות על הכף חיים של אף אחד אבל עושות לי בלאגן בראש. כל החלטה כזאת היא עולם ומלואו בשבילי. אני מתייעצת עם כל מי שנקרה בדרכי. אני מסמסת לחברים מהמעגל הראשון שני והחמישי, ואני לא משחררת עד שאין רוב קולות. אני טוחנת כל החלטה לעומקה ולרוחבה ומתייסרת כל הדרך אל התוצאה. ההבנה שאני צריכה להיות המבוגר האחראי ולהגיד "את זה", עושה לי זיעה קרה, ופחד בלתי הגיוני שמא אקבל את ההחלטה הלא נכונה. כנראה בגלל זה הגבול אצלי בין איזו משחת שיניים לקנות לבין איזו משרה לקחת, הטשטש לגמרי ושתיהן עושות לי את אותה חררה.

שיא השיאים היה בערך שנה לפני שעברנו לברלין. קיבלתי הצעת עבודה מפתה מאוד. טוב נו, מפתה מאוד כנראה רק לי. תכלס, מדובר במשרה באיזה משרד ממשלתי אפור אבל בעל שם, שפעם, כשרק הייתי עורכת דין מתחילה, היה החלום הרטוב שלי. אז נכון שעברו איזה עשר שנים מאז שהזיתי שאני הולכת להיות שופטת בית המשפט העליון, אבל רצה הגורל ובדיוק מישהו שם התפטר והם התקשרו. פתאום הדילמה של לחזור להיות עורכת דין עם חולצה לבנה מכופתרת וחזות רצינית עמדה שוב על הפרק.

כבר בשיחת הטלפון הראשונה שבה אנחנו מנסות לתאם את המועד לראיון, הבטן שלי התחילה להתעוות מהלחץ. תוך כדי שיחה, בתור מומחית להתקפי חרדה, אני מייד מאבחנת את עצמי ומבינה שיש פה החלטה גורלית על הפרק, שרק אני צריכה לקבל.

הפלוסים היו די ברורים: עשיתי פאקינג שני תארים במשפטים ועכשיו נותנים לי סופסוף את המשרה שתמיד חשבתי שאני רוצה. כולל תנאים ומשכורת 13. אז תסתמי בבקשה ותחתמי פה פה ופה. ההורים שלי יהיו גאים,תהיה לי פנסיה מסודרת ואולי אפילו יפרסמו את התמונה שלי בניוזלטר של האוניברסיטה בתור סיפור הצלחה. המינוסים : ממממ ובכן, אני לא רוצה להיות עורכת דין יותר. בהצלחה לנו.

אלוהים איזה חודש מסוייט זה היה. חודש שדיברתי רק על זה. רק על זה! לא "מה נשמע?" או "איך את מרגישה?" רק "אז מה את אומרת? לקחת את זה?" טחנתי את המוח של המשפחה והחברות המסכנות שלי. למה כן, למה לא. למה כן בעצם, למה עדיף שלא. בעד, נגד, רשימות, טבלאות אקסלים. הרגתי אותם. באמת. אפילו הוא שלצידי שכבר מכיר אותי בסיטואציות האלו אמר לי "בחייאת מאמי, לא משנה כבר מה תחליטי, רק תחליטי כבר!".

הוא תמיד אומר שההבדל בין מנהל טוב למנהל חרא, הוא היכולת של המנהל הטוב לדעת לקבל החלטה וללכת איתה. להיות האחד הזה מבין קבוצה של אנשים בחדר שיש לו ביצים מברזל והוא מסוגל להצביע על משהו ולהחליט שאת זה עושים. לטוב ולרע, הוא זה שקיבל את ההחלטה, וזה כשלעצמו מקדם דברים. מניע לתנועה. אבל אני בשלי. ממסמסת ומחליטה שלא להחליט. נעה ונדה עם הרוח וממתינה שמישהו אחר יבוא ויגיד לי מה מה הדבר הנכון לעשות.

חודש שלם משכתי את ההחלטה. חודש של מיגרנה בלתי פוסקת וטחינת מוח מבוקר ועד לילה, כולל. בסוף לא לקחתי את המשרה, וזה מהדהד בי עד היום. זו היתה החלטה קשה והיום כל פעם שאני שומעת משהו על המשרד הזה, אני מדמיינת את עצמי יושבת שם. עד היום אני לא יודעת אם קיבלתי את החלטה טובה, אבל כן החלטתי. החלטתי את ההחלטה הנכונה יותר בשבילי. לקח לי עוד כמה שנים להבין שזו היתה בעיקר הימנעות מלקבל עוד החלטה. חשובה יותר, של מי אני באמת רוצה להיות. אבל זה כבר לפוסט אחר.

הקטע היותר אבסורדי הוא שיש החלטות, שהן נון אישו מבחינתי. החלטות שאצל אנשים אחרים יכולות להיות משהו שמקדישים לו מחשבה של שנים, אצלי מתקבלות תוך דקות, גג תוך יום. קעקועים למשל. אני לא מצליחה להבין את ה. אני רואה ציור מהמם, הולכת ומתקעקעת. או השמות של הילדים נגיד. קל. הפקידה בבית חולים שואלת, ואני זורקת לה את השם שפעם דיברנו עליו ונשמע לי אחלה. בלי הרבה התלבטויות, בלי לשבור את הראש. פה אין רשימות של בעד או נגד.

אין בזה הרבה היגיון, אני יודעת, הרי למה לבחור סנדלים לילדה קשה לי יותר מלבחור את השם שלה? למה ידעתי תוך שניה שאני אגיד לו "כן" כשהוא יציע לי נישואין אבל לבחור לו צבע לחולצה לחתונה אני לא מסוגלת בלי לשלוח לו 13 תמונות של כל הקולקציה בחנות?

מאז שאני איתו, איפשרתי לו לקבל את רוב ההחלטות שבהן מצאתי את עצמי מתקשה. אני לא מתביישת להגיד שקצת שיחררתי אחיזה. נתתי לו לקחת פיקוד על ההחלטות שמכניסות אותי ללחץ, והשארתי לעצמי את אלו שבאות לי יותר בקלות. לרוב זה הסתדר מצויין, היו לי את הטריטוריות שלי ושם הרגשתי בנוח. הבעיה היא שצימצמתי לעצמי את שטח המחייה מאוד. גיליתי שהחיים שלנו מלאים בהמון החלטות שצריך לקבל ביומיום, ואני מצאתי את עצמי מתקשה יותר ויותר. מחפשת אישורים וחיזוקים בלתי הגיוניים לכל החלטה. אז הוא לקח פיקוד. אני לא אשקר, היה בזה אפילו משהו משחרר. הבנתי כמה סטרס זה מוריד ממני. איזו הקלה זו לא להיות זו שמחליטה על הכל. ודברים זזו, היתה תנועה. הוא מקבל החלטות ואנחנו זזים לפי הקצב שהוא הכתיב לנו כמשפחה.

יצא שדי הפכתי להיות המקהלה שיושבת ברקע ומדי פעם משחררת את השני גרוש שלה, על ההחלטות שהוא מקבל עבורנו. היה כיף להיות בעמדת הפרשן. יכולתי לצעוק עליו שהוא אשם כשהחלטה מסויימת התבררה כלא נכונה לנו. זוגיות אידיאלית.

ואז הוא החליט שאנחנו יוצאים לרילוקיישן.

כן כן. זה הוא החליט. במסגרת הדמוקרטיה ששררה באותם ימים בביתנו, מהרגע שהתגבש לו הרעיון בראש והתחיל להתגלגל, לא באמת היתה לי אפשרות להניע את הגלגל לאחור, ובתוך תוכי אני לא יודעת אם רציתי. זה בער בו ברמה חייתית ואני, שבשלב הזה כבר לא מאומנת מספיק בקבלת החלטות, זרמתי. מפה לשם אנחנו בחדר בבית מלון עם ילדים שמזפזפים בטירוף כדי למצוא ערוץ בלי דיבוב בגרמנית, כשבחוץ יורד מבול ואני מסתכלת עליו ומנסה לשחזר לאחור את הרגעים שהביאו אותי לרגע הזה.

אנחנו ביחד כבר 17 שנה. אני איתו יותר מאשר בלעדיו. הוא מכיר אותי מספיק כדי לדעת איך מנגנון קבלת ההחלטות שלי עובד ומה עומד באמת מאחורי ההימנעות שלי מלקבל החלטה. גם בנושא הזה. והוא ידע. הוא ידע שאני לא הייתי מקבלת את ההחלטה הזאת בחיים. כשהרעיון הראשוני על רילוקיישן נזרק לחלל הסלון התל אביבי שלנו באיזה לילה שרבי, אני מייד הוצאתי דף ועט וכתבתי בטבלה את היתרונות והחסרונות של המעבר. הכנסתי שם את הכל: את ההוצאה הכלכלית שכרוכה במעבר מדינה, את קשיי ההסתגלות שלי ושל הילדים. את הקור, את הפחד, את הגעגועים. העמודה של היתרונות היתה די ריקה. הוא ניסה להציע הצעות כדי למלא את החלל כמו ההתרגשות של לבנות בית חדש במקום חדש, ללמוד עוד שפה, לראות עולם ולהכיר אנשים חדשים. אבל אני כבר הייתי עמוק בתוך הבלבול. לא הייתי מסוגלת לקחת את המושכות לידיים ולהגיד, "יאלה הולכים על זה". וכנראה שאם זה היה תלוי רק בי, אני הייתי נשארת שם. בדירה השכורה והמוכרת שלנו בתל אביב, פשוט לא זזה מהמקום.

כל שלב בהחלטה הענקית הזאת של לעבור כלל בתוכו המון החלטות קטנות בדרך שפשוט התישו אותי ואת השרירים שלי שגם ככה לא היו בשיאם. במקום לעזור לו להניע אותנו, המשכתי לזרוע ספקות לאורך הדרך והקשתי על כל החלטה שהוא בתוקף תפקידו נאלץ לקבל.

שיתפתי פעולה, הקשבתי וניסיתי לזרוק פה ושם רעיונות, אבל לא דחפתי ולא ממש עזרתי. הייתי שותפה סמויה שלא מריחה ולא מסריחה. המשכתי את החיים שלנו בהכחשה עד שבוע לפני, כשהמכולה לקחה לי את המיטה וישנתי על מזרון באמצע דירה ריקה לגמרי. אני חושבת שרק שם, בשיחה לילית עם הד מוגזם מדי, הבנתי שאנחנו באמת נוסעים.

הכעס על קבלת ההחלטה החד צדדית שלו לעבור לכאן, התחלף עם החודשים שעברו בהבנה שגם אני הייתי שם. וידעתי, שאם באמת לא הייתי רוצה, לא היינו נוסעים. לקח לי המון זמן להתחבר לאמונה שלו שהמעבר הזה יעשה לנו המון טוב, ובאמת לראות את הטוב מעבר לכל הקושי. אז נכון, הוא קיבל את ההחלטה, אבל רק בגלל שהוא הבין כבר אז, כמה ההחלטה הזאת יכולה להיטיב איתנו. דבר אחד אי אפשר לקחת ממני - את ההחלטה לקחת את החוויה הזאת בשתי ידיים. זו היתה החלטה שלי ורק שלי. היו ימים קשים ומדכאים, אבל אני זאת שהחלטתי להפסיק לכעוס, לנטור ולהיות אנטי ולמצות כל שנייה מהדבר הזה. אני החלטתי עליי.

כששואלים אותי היום אם ההחלטה לעבור לכאן היתה החלטה טובה או לא טובה, אני תמיד עונה שזו היתה ההחלטה שהיתה טובה לנו. אצלנו בבית לפעמים הדמוקרטיה עובדת ולפעמים צריך פה איזה רודן שישים את היד על השולחן ויגיד "את זה", לטובת כולם. כל אחד מאיתנו כבר מבין מתי תורו להיות השליט המחליט. מבחינתי זה דורש לא מעט אומץ להיות מוכנים להישען רגע אחורה בעיניים עצומות ובאמת להאמין שמישהו יתפוס אותך ויקח אותך למקום טוב יותר. בשנתיים האחרונות לקחתי החלטה לחיות את החיים שלי באופן הכי אמיתי וחשוף שאני מכירה, ולשנות המון נרטיבים שהיו חרוטים בי עמוק מדי. החלטתי לנסות להבין איפה הכוחות שלי, מה מניע אותי ומה עושה לי טוב.

אז במסגרת הדמוקרטיה הדיקטטורית ששורה אצלנו בבית, החלטנו עוד החלטה -

אנחנו חוזרים הביתה.

עוד פחות מחודשיים נארוז את שני הילדים היקיים שלנו, מכולה עמוסה בשטויות והמון זכרונות טובים ורעים, נערבב שוב את הקלפים ונחלק אותם מחדש.

עוד החלטה מאחוריי, תודה לאל.