• שיר דרוקר

שבט אחים

זהו, חופשת הפסח שלנו הסתיימה לה. אני לא אשקר, זה לא היה טיול בפארק. גם לא בגינה. אבל אני כבר שועלת קרבות מיומנת וידעתי לקראת מה אני הולכת. הרי כל ביקור בארץ הוא קשוח, זה ברור. אבל ביקור בחג, זה לא משחק ילדים. ביקור בחג הוא יותר מסע כומתה של סיירת גולני מאשר חופשה. אבל אני לא מתלוננת, ככה בדיוק תכננתי את זה. נסענו לעשרה ימים שנפלו בדיוק על ליל הסדר, והופ חזרה לברלין לפני שמספיקים לאכול לחמניות כשל"פ ומצבראייט עם סוכר.


החופשה שלי התחילה מוקדם מהצפוי. כבר בטרמינל נזכרתי כמה התגעגעתי. הטיסה שלנו היתה בבוקר, ואני כאמור, טיסה או לא טיסה, זכאית לאיזו פחמימה לפתוח את היום. אז ניגשתי לבית הקפה הגרמני בטרמינל לקנות לי (טוב נו, גם לילדים) איזה פרעאצל. תוך כדי שאני מדברת עם המוכרת, נכנסת לי אישה חביבה לפריים, ממש ליד הלחי, ולחשה לי בעברית "לא חבל על הכסף מאמי, אל תשכחי שמגישים ארוחה במטוס". לקח לי שניה לצאת מההלם של ה"סליחה אני התחתנתי איתך?" רק כדי להגיד לה "תודה נשמה, אבל אני רעבה עכשיו. סמכי עליי שאני אוכל גם במטוס" בתוספת קריצה. אין, אני חולה על העם הזה, אפשר תמיד לסמוך עלינו בלעזור למישהו לא לצאת פראייר.


תכינו את האוזניות, תמרי בדרך למטוס

במטוס אשכרה הרגשתי את הלב שלי פועם בהתרגשות. וזה אגב אחרי שלקחתי וואבן להרגיע את חרדת הטיסה. הרי רק אלוהים ואתם יודעים כמה חיכיתי לחופשה הזאת. אז נכון שביבי שוב נבחר, ויש פקקים והכל יקר נורא ומלוכלך. אבל מה לעשות שאני שרופה על המדינה הזאת והתגעגעתי בטירוף! כשהדיילת הגישה את הארוחה וכל המטוס נימנם את השלפשטונדה המסורתי של הצהריים, אני פתחתי את כל החמגשיות של כל המשפחה ואכלתי אותם משל היו מנת גורמה צרפתית ולא אוכל של צהרון בגן עירייה. זה היה לי טעים והריח כמו בית. מין ניחוח של אבקת מרק עוף שכזה. מהרגע שהתחילו לראותאת חופי תל אביב מציצים מהמטוס הקטנצ'יק שלי התחרט שהוא התעקש לשבת בכיסא שליד החלון, כי התיישבתי לו אבויויו על הראש תוך שהוא מקבל מור"ק אווירי על נקודות הציון החשובות לילד ישראלי. "אתה רואה חמוד, זו המרינה, והנה פארק הירקון. זו עיריית תל אביב והנה, אתה רואה את הבניין הגבוה הזה, פה היה פעם המשרד של אבא". הוא אגב, ניסה להזיז אותי כי הסתרתי לו את המסך של האייפד.


נחתנו בארץ ואני הייתי היחידה שמחאה כפיים בהתרגשות כאילו הרגע הגעתי ב"מבצע שלמה". בזמן שהילדים והוא המתינו חסרי סבלנות למזוודות (תכלס הם כנראה היו רעבים כי אכלתי להם את האוכל), אני הרצתי בראש את סצינת המפגש עם כל המשפחה שלי שמחכה לי בחוץ עם בלונים ושלטים. ראיתי בדמיוני איך אני רצה בסלואו מושאן לאמא שלי, איך סבא מניף את הילדים שלי באויר, ואיך הוא עומד חסר סבלנות מאחורינו עם עגלת המזוודות ורק אומר "נו מאמי, תתקדמי, את מעכבת פה את כולם".


אז כזה. אבל פחות.


מסתבר שאבא שלי הגיע לבד, והמשפט הראשון שהוא אמר לי אחרי "הא נשמה, מה קורה?" היה "יאאלה בואו מהר, אני בדאבל פארקינג. יאלה כפרות, זה חג". במהירות שיא נדחסנו לאוטו היישר לשולחן האוכל של אמא שלי, ושם כבר החלום והמציאות התחברו לכדי 13 סירים חמים עם ריח שאף מסך מחשב לא יוכל בחיים להעביר.


הדבר שהכי הפתיע אותי כשנחתנו בארץ היתה העובדה שקר לי! מה נסגר? פאקינג סוף אפריל, מישהו שכח להודיע לאביב שפסח ובא וכל השיט הזה? אי לכך ובהתאם לעובדה שארזתי לילדים רק בגדים קצרים (כולל בגד ים וכפכפים), נאלצתי לצאת (בגשם!) לקניון הקרוב לביתנו כדי לקנות לילדים קצת בגדים ארוכים ועל הדרך גם כמה מתנות לחג.


בכניסה לחניון בקניון הבנתי את גודל הטעות. חיכיתי 50 דקות רק כדי להיכנס ולחניון עצמו ואז רק התחלתי את ההמתנה והמעקב אחרי אנשים שאולי יוצאים מחניה. אפילו השומר שבדק לי את האוטו בכניסה זרק לי מבט של רחמים ואיחל לי"בהצלחה" כאילו אני נכנסת לשטח אש. זה לא היה רחוק מזה. הקניון היה עמוס בצורה פסיכית.היו שם המוני אדם, שהלכו מהר, והחזיקו שלל פריטים בידיים: ואזות, מגשים מצעים. לכל חנות היה את המסלול שלה, קודם לשלם ואז לגשת לפינת אריזת המתנות או קודם לארוז ואז לשלם. היתה פינת המבצעים, פינת הילדים, ופינת המריבות על התור. הקטע ההזוי הוא שאני נהניתי מכל זה. אני, ששלוש שנים אחורה הייתי האחרונה שנכנסת לקניון יומיים לפני ערב החג. אני, שהייתי מעדיפה להוציא לעצמי את הטחול עצמונית לפני שהייתי מנהלת סמול טוק עם הקופאית בפוקס הום על המבצעים, או ממתינה שמישהי תארוז לי שישיית כוסות יין בנייר צלופן פלוס פתק החלפה. אבל איכשהו, בתוך ים הטירוף הזה, כמה שעות אחרי שרק נחתתי כאן, הרגשתי הכי בבית בעולם. כמובן שלא נתתי לשאננות להשתלט עליי, בכל זאת ערב חג. נכנסתי לגולף אנד קו ברוח קרב מכוונת מטרה.. לא בחלתי באמצעים והשתמשתי במרפקים שלי ובכל כרטיס מועדון שעוד נותר לי בתוקף, יצאתי עם מגבות בעלו כמו שיפוץ אמבטיה, קערה לסלט גדולה מדי ופמוטים.


למחרת האחים שלי החליטו לפנק את הקטנצ'יק שלי בזמן איכות עם הדודים שלו ולתת לי קצת זמן פנוי. הם לקחו אותו לראות משחק כדורגל אמיתי. וכשאני אומרת אמיתי, אני מתכוונת שהילד המסכן הזה קיבל את החוויה הישראלית מהר מדי ובכל הכוח. הם לקחו אותו לאיצטדיון "טדי" לראות משחק כדורגל של בית"ר ירושלים. עכשיו בואו ננסה לדמיין יחד, את הילד הכי לבן ועדין שיצא לכם לפגוש, שרק אתמול נחת מהגן האנתרופוסופי שלו, מתיישב בטריבונה של אחד מאיצטדיוני הכדורגל הקשוחים בארץ, כשמישהו מפצח לידו גרעינים בלי להשתמש בידיים (באמא שלי, סיפור אמיתי). עכשיו מילא הילד, וביננו כבר עבר בשנתיים האחרונות רגעי חרדה ופחד מהלא נודע, ואף הגיע למשחק חמוש באוזניות אוטמות רעשים. אבל גם אבא שלו הצטרף אליו למשחק באותו ערב, יעני כדי לשמור עליו, ועליו יותר פחדתי. הוא, איך לומר, אמנם גדל בפתח תקוה אבל בחלק הצפוני שלה. בוא נגיד שכשקיבלתי את פניהם בבית אחרי המשחק, הם היו שניהם יותר לבנים ממה שהם היו בחורף בברלין. לא שאלתי מה קרה שם, ראיתי את זה בעיניים שלהם. יש דברים שפשוט עדיף לא לדבר עליהם שוב. הקטנצי'ק נרדם עם האוזניות מהפחד, ואבא שלו רק לחש לי בלילה לפני שנרדמנו "לא נורא, הוא קטן, הוא בטח לא יזכור כלום" וכנראה דיבר גם על עצמו. הקטנצ'יק אגב, המשיך ללכת עם האוזניות האטומות לרעש כל החופשה.


בבוקרו של ערב החג, נחתה עלינו ההבנה שעוד שניה לא נראה יותר לחם, בייגלה או פיתות, וחשנו חרדה. הכנסנו את הילדים לאוטו ונסענו למאפיה האחרונה שעוד היתה פתוחה כדי לאגור קצת חמץ בפריזר לשעות הקשות. לא היינו שם לבד. ממש לא. היו שם יותר אנשים מלחמניות אז לא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז אפילו דקה. ישר התפצלנו וחילקנו משימות כמו במבצע צבאי. אני העמסתי רוגעלך וקוראסונים, הקטנצ'יק היה ממונה על הבורקסים והוא העמיס לחמניות מתוקות. ממש הרגשתי איך אני מתאהבת בו מחדש עם כל פחמימה שאני רואה מכניס לשקית. לשניה לא הסתכלתי והופ הקטנה שלי נעלמה לי מהעיניים. בהתחלה לא נלחצתי כי יש לה נטיה כזאת לצוץ תמיד ליד איזה מאפה שוקולד, אבל הפעם לא מצאתי אותה בכל החנות. בסוף רצתי לקופה, שם ראיתי את המוכרת מחזיקה אותה על הידיים, כשהיא הקטנטנה הבוגדנית שלי מצחקקת לה בידיים ומחזיקה קוראסון שוקולד. "אמאאאא איזו ילדה נדירה יש לך, והיא מדברת שתי שפות!!" אמרה לי המוכרת בת ה 16, והראתה לי סלפי שלהן שרות "בייבי שארק". מההלם והאושר שמצאתי את הצוררת, שכחתי לבקש מהמוכרת החמודה למחוק את הוידאו שכרגע כנראה מופיע כסטורי בעמוד הפייסוש של נערה מתוקה בשם משי מהעיר מודיעין.


המשכנו את בוקר הסידורים, בקפיצה זריזה לבית המרקחת להביא לאבא שלי את התרופות הקבועות שלו. אחרי ששלוש זקנות עקפו אותי בתור, כי מסתבר שפתק עם מספר אינה ראיה מספקת עבורן, הגיע לבסוף תורי והגשתי לרוקחת את המרשם. היא הסתכלה עליי ואמרה שהיא לא יכולה לתת לי את התרופה כי היא לא כשרה לפסח. נשבעת לכם שחשבתי שהיא צוחקת, אז צחקתי גם. אבל היא לא חייכה. "לא הבנתי, מה זאת אומרת לא כשרה לפסח. זו תרופה. הוא חייב לקחת את התרופה כל יום" "אני מבינה" היא אמרה לי בנחמדות "אבל התרופה היא חמץ". לא, היא עדיין לא חייכה. "תקשיבי, זה לא הגיוני, אפשר לדבר עם המנהל שלך?" המנהל שלה הגיע, והסביר לי בפנים רציניות שבמקרים כאלה אפשר לנסות לדבר עם רב העיר, ואם הוא יאשר, אז הם יוכלו באופן חריג, ולפנים משורת הדין, לתת לי את התרופה. דין!! נשבעת לכם שהוא אמר דין. אחרי עשר דקות של המתנה, כבוד הרב אישר לנו טלפונית את התרופה וחזרנו הביתה. שנת 2019 גבירותיי ורבותיי, שאלוהים יעזור לנו.


ביציאה מבית המרקחת, הילדים שלי קלטו שהרימו מתחם טרמפולינות ומתנפחים קטן לילדים באמצע המרכז המסחרי. הם לא השאירו לי הרבה ברירה וגגרו אותי לשם. תמורת סכום סימלי של 35 ש"ח לילד מגיל אפס, נכנסנו פנימה. הילדים שלי הניחו את הנעליים שלהם בצורה מסודרת מדי בצד ורצו לכיוון המתנפחים. אני הסתכלתי עליהם מרחוק ובעיקר ניסיתי לא להקיא מריח הנעליים והזיעה במתחם. תוך כדי שאני מסמסת לחברים בברלין על כמה כיף לי בארץ, אני קולטת את הילדים שלי עומדים. פשוט עומדים. לא רצים, לא קופצים. עומדים. "למה אתם לא נכנסים לקפוץ, חמודים?תראו איזה כיף בפנים" תוך כדי ששתי בנות דרכו לי על הרגל."רגע אמא, יש תור"ענה לי הקטנצ'יק "אנחנו מחכים שיגיע תורנו". "אהה, זה בסדר, אין צורך קטני, בואו, זה לא באמת תור, אתם יכולים להיכנס" תפסתי אותם והעברתי אותם על הידיים מעל ערימת ילדים צורחים, היישר לתוך המתנפח. הילדים שלי היו מזועזעים. מבחינתם לעקוף בתור זו עבירה שאין עליה מחילה. אבל לא היתה לי ברירה, הם צריכים להתרגל. יום אחד נחזור לגור בארץ ואף פעם לא מוקדם מדי להתחיל ללמוד שתור בארץ הוא בגדר המלצה.


לקוראי הפרקים הקודמים, אמא שלי, כזכור, שברה את הרגל שלה באופן יסודי ביותר. היא מגובסת ברגל, מה שלא מפריע לה לעשות ספונג'ה עם רגל אחת, לשמור על הנכדים כשהיא מדלגת על רגל אחת, וכמובן לעשות זומבה. סתם סתם, לא באמת. רק התעמלות במים. אבל שיא השיאים היה כשהיא אשכרה חשבה שזה הגיוני להזמין את כל העולם ואחותו לליל הסדר אצלה בבית. על רגל אחת. בערב הראשון שנחתנו בארץ, הפעלתי מכבש לחצים והצלחתי לשכנע אותה לבוא איתי למשפחה שלו. לא יקרה שום אסון אם פעם אחת בחיים שלה היא תתארח ולא תארח. זה לא היה פשוט אז נתתי לה לעשות את מה שהיא הכי אוהבת לעשות ואחרי שהיא הכינה את כל האוכל, היא הכניסה אותו לקופסאות והגיעה יחד עם אבא שלי לגיסי וגיסתי שיחיו. אני בדרך כלל שונאת את ערבי חג. זה תמיד מלחיץ, מביך ומרעיש. אבל וואלה, היה לי ערב חג מהמם, מצחיק, שמח, משפחתי, ומשמין. בדיוק כמו שדמיינתי אותו.


הספקתי מלא דברים ב"חופשה" הזאת, אבל כמובן שלא הספקתי כלום. ראיתי את רוב החברים שלי ופספסתי את חלקם. אכלתי ברוב המסעדות שאני אוהבת, אבל לא בכולן. ביליתי המון זמן עם המשפחות שלנו, המון המון זמן. המון! קניתי, התארחתי, נישקתי והתחבקתי. אבל הדבר הכי כיפי שקרה לי בחופשה הזאת היא ללא ספק האחיין החדש שלי - עומר, שהוא היצור הקטן והמושלם ביותר בעולם.


יומולדת שמח עומר. שלא תעיז לשכוח שדודה שיר היתה איתך בשבוע הראשון לחיים שלך. סמוך עליי, אני אהיה שם עוד הרבה, ממני לא נפטרים בכזאת קלות.






675 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול