• שיר דרוקר

שיר עזב/ה את הקבוצה


יש לי סוד, ואני חושבת שהגיע הזמן להתוודות. אני שיר ואני עדיין חברה בקבוצת הוואטסאפ של הגן התל אביבי של הקטנציק שלי. כן כן, אני שם. לעולם לא יצאתי. המזל הוא שלאף אחד לא היה נעים לזרוק אותי מהקבוצה, אז יוצא שמדי פעם אני מקבלת הודעות על בקבוק שתיה שהלך לאיבוד לאחד הילדים או תמונות של הילדים יוצאים לנטיעות. זה קצת קריפי, אני יודעת, בכל זאת, ילדים של אחרים וזה. אבל אני שם ויש סיבה כנראה למה עדיין לא עזבתי את הקבוצה.


אני גם עדיין מקבלת את מייל המבצעים והקופונים של לייף סטייל בסופר פארם. אני מקבלת התראות על מבצעים חדשים ברשתות הנעליים שאני אוהבת ושמחה כשכרטיס מתנה בסך 50 ש"ח מ"הודי'ס" מגיע אליי במייל בחודש היומולדת שלי. ברור הרי שבמחי אצבע אני יכולה לעצור את שטף התזכורות הישראליות שזורמות לטלפון שלי.


אבל אני בוחרת שלא. עדיין לא.


אני כבר שנה וקצת פה, אבל מחזיקה בשיניים בתזכורות האלה, ולא משחררת.


הטלפון שלי מלא בקבוצות וואטסאפ שמרכיבות את הפאזל של החיים הקודמים שלי. של הבית הקודם שלי. אני נאחזת בקבוצות האלה חזק. כאילו אם אני אשחרר אז זהו, אני כבר לא אהיה קיימת שם. ואני עדיין כל כך רוצה להרגיש חברת מועדון. יש בזה משהו מנחם, בלקבל פתאום הודעה על 50% הנחה ברשת "הונינגמן" רק ליומיים ורק לחברי מועדון. לא משנה איזה יום עובר עליי כאן, פתאום הודעה כזאת מכניסה אותי לפרופוקציות. מזכירה לי שבמרחק של כמה שעות טיסה מכאן קיים עוד עולם, עם אנשים אמיתיים שעד לפני דקה היו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי. תזכורות קטנות מהבית, שמזכירות לי שהכל מחכה לי שם, ממש כמו שעזבתי אותו.


הקבוצה המשפחתית שלי למשל, חיה ובועטת כרגיל. האחים שלי מנהלים ויכוחים על ספורט, מרימים התערבויות ותחרויות מרמור בימי ראשון בבוקר. אני והגיסות שלי מחליפות תמונות של הילדים, ואבא שלי כרגיל שולח ממים מצחיקים מהפייסבוק. אמא שלי עדיין מקלידה. אבל בשישי בבוקר, כשהאחים שלי שואלים את אמא שלי מה היא מכינה ואמא שלי שולחת לקבוצה תמונה של הסירים שלה, אני מרגישה צביטה בלב. וכשהם קובעים מי מכין מה לערב החג אצל דודה יונה או מתלבטים באיזה חוף הם יפגשו ביום שבת, אז אני כבר אני מעבירה את הטלפון למצב שקט.


ויש את קבוצת החברים הטובים שלנו;

"אז מה עושים מחר? מי זורם אלינו הערב? אתם באים ליומולדת של יובל מחר, נכון?". ומסיבות, וקמפינג, וצחוקים ומדי פעם תמונה של כולם עם הכיתוב "מתגעגעים אליכם דרוקרים", שמראה שהם עדיין זוכרים. אבל בשישי בערב כשאני והוא על הספה, והטלפון שלי רוקד מהודעות רוטטות כאילו גם הוא חלק מהמסיבה שלהם, אני חושבת לעצמי בלב שיכול היה להיות אחרת, ומעבירה למצב שקט.


והבנות. הבנות שלי. כל שישי בבוקר הן ממשיכות לשבת באותו בית קפה ומלרלרות על כל העולם ואחותו. בלעדיי. והטלפון מלא בהודעות של "את פה? "איפה את?", "כנסי פנימה, אני בשולחן האחורי", "תזמיני לי הפוך גדול חזק, אני כבר שעה מחפשת חניה". לפעמים אני מכינה לעצמי קפה ויושבת בפינת אוכל שלי בבית וקוראת אותן. מדמיינת שאני שם איתן והן צוחקות עליי שאני שוב מאחרת. בזמן האחרון שמתי לב שהן מתחילות לכתוב על מישהי אחרת. עדי. אמא חדשה מהגן. היא מצחיקה אותן ויש לה ילדה מתוקה שאוהבת לרקוד. אולי היא תצטרף אליהן לקפה בשישי הבא, הן כותבות. עברתי למצב שקט.


כשהן ממש רוצות להסתלבט עליי הן משנות את שם הקבוצה שלנו ל"חברות של עדי". אבל אחרי שני סמיילים עצובים שלי, הם משנות חזרה ובוחרות שם שיגרום לי לחייך כמו "טיול בנות - דצמבר 2018 בברלין".


אני יודעת שאני מגזימה, אני הרי לא מתה, אני רק ברילוקיישן. ואני לא רק מפסידה חוויות, אני גם מרוויחה המון אחרות. אבל יש ימים שזה מרגיש כאילו אני מסתכלת על החיים שלי בארץ מלמעלה, ורואה איך כולם מסתדרים בלעדיי, וממשיכים לחיות, ולחוות. ואני לא חלק מזה. ורק בא לי לצרוח להם באוזן : אני כאן! אני קוראת אתכם! אל תשכחו אותי! אל תוציאו אותי מהקבוצה!".


חברה אחת ילדה תינוקת חדשה, ואחי מצא תחביב חדש שהוא מאוהב בו לחלוטין, וחברה אחרת נפרדת מבעלה. ואני חיה כאן את החיים השקטים שלי ולא נמצאת שם בשבילם כדי לחוות איתם את החיים. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להפוך ל"שיר מקליד/ה..." ולהראות להם שאני עדיין פה. ובאמת מאז שאני כאן הטלפון שלי הפך לחמ"ל של חיים של אחרים, מחביא בתוכו את הסודות, הבדיחות הפרטיות והשיחות הצפופות ששמורות רק לחברים טובים.


אבל לא רק מה שהשארתי מאחור נמצא לי בטלפון. בחיים החדשים שלי מתחילות לאט לאט לקום קבוצות וואטסאפ חדשות: קבוצת ההורים בגן חדש של הילדים, זוג חברים שרוצה לתאם איתנו טיול לסופ"ש, וחברות חדשות שמנסות לארגן ערב בנות. הכל שם עדיין חדש וטרי וכולם מגששים את דרכם לפני שהם מעיזים לשחרר את ההודעה הראשונה שלהם. גם אני עדיין לא מרגישה בנוח פשוט לזרוק שם אימוג'י של ינשוף, כמו שאני רגילה, כדי שיבינו שלא ישנתי כל הלילה בגלל הקטנה, או להוסיף מיליון סימני קריאה אחרי שם של מישהו מהקבוצה כדי שהוא יבין שאני קוראת לו. אני גם יודעת שבקבוצות החדשות אף אחד לא יענה לי " מה את צועקת???" או ישלח לי אימוג'י של אקדח כשאני מעצבנת אותו. זה עדיין מנומס ופורמלי, ופוליטיקלי קורקטי. כנראה שעד שאני לא אזרוק שם איזה אימוג'י של רקדנית פלמנקו הם לא יבינו עם מי יש להם עסק.


בחודשים האחרונים אני דווקא לומדת להינות מהנוכחות הנפקדת שלי. הבנתי שקל לי פה יותר להיעלם כשאני רוצה. זה לא שמישהי תעמוד לידי ברמזור ותראה שאני מסננת אותה, או תקלוט אותי יושבת בבית קפה ותשאל למה לא עניתי לה אתמול. אז כשקשה לי אני מעבירה את החיים הקודמים שלי למצב שקט. אפילו למדתי שדווקא בגלל שאני רחוקה, יש לי פתאום יותר זמן להיות שם בשבילם. פעם, בתוך כל הבלאגן, הייתי מצליחה לעשות טלפונים עם אנשים רק מהדיבורית באוטו, כשאני רצה בין העבודה, לילדים, למשפחה. היום, כשאני כאן, זה רק אני והטלפון שהם בתוכו. ואני כולי שלהם.


אז החלטתי שבינתיים אני נשארת בחיים הכפולים שלי. אין כמו סמס מ"רמי לוי" שמעדכן על מחיר העגבניות כדי לגרום לי להרגיש את הבית. אבל אני גם מבינה שזה לא פייר לדרוש מהם לשמור אותי עמוק בחיים שלהם כמו פעם. אני צריכה ללמוד לשחרר אותם מההודעה המצפצפת שהפכתי להיות בטלפון שלהם, ולתת להם לחוות את החיים בלי להרגיש צורך לעדכן בכתב את זאת שגרה רחוק ומדי פעם קופצת לביקור. רק תעשו לי טובה, תחכו לי, טוב? אני מבטיחה לחזור מתישהו. גם ככה העדי הזאת בכלל לא מצחיקה.


סליחה, בדיוק קיבלתי מייל מקופת חולים "מכבי" שהגיע הזמן לטיפול השיננית השנתי שלי. איזה מזל שמישהו שם עדיין חושב עליי, הא?



571 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול