בסריקה הראשונה, הרופא המאוד חמוד אך המאוד צעיר שלי אמר לי שהוא די בטוח שיש לי בת בבטן.
"מה זאת אומרת די בטוח?" שאלתי אותו "יש בולבול או אין בולבול?". היה לי חשוב לדעת. רציתי בת, אני לא אשקר. לא היה בזה הרבה הגיון, פשוט חשבתי שיהיה לי יותר קל לגדל בת, בטח בשביל הפעם הראשונה. הן עדינות יותר, אני אקנה לה שמלה מתנופפת ברוח, שתי קוקיות, בית בובות והנה, אני אם השנה. היא לא תזרוק עליי כדור בראש ותגרור אותי למשחקי כדורגל בשבת בבוקר. היא לא תשבור יד, רגל או סנטר בטיפוס על עצים ואני לא אצטרך לכבס גרביים מזיעות או תחתונים עם פס לא ברור. גם בואו לא נשכח שאני סוג של בת, אז חשבתי שאני מכירה את רוב כפתורי ההפעלה, את האביזרים הנלווים ואת חלקי החילוף. וככה יצא שמהרגע שגיליתי שאני בהריון ועד בערך הסקירה השניה, שבה, איך אומרים, קיבלתי את מלוא השטרונגול, דיברתי לבטן שלי בלשון נקבה. "אל תדאגי חמודה, אמא כאן, אמא תטפל בך", "את ילדה חזקה" אמרתי וליטפתי לעצמי את הבטן. ואז אורון נולד והייתי בטוחה שדפקתי את הילד לגמרי ועשיתי לו משבר זהות מינית.
אבל כל החשש על השריטה הנפשית ועל הקושי בלגדל בן התפוגגו די מהר אחרי שאורון הגיח החוצה. מסתבר שהגנים של אבא שלו חזקים יותר מהכל והנה הצלחנו לגדל ילד עדין, זהיר שלא שש לקפוץ, לטפס ולהסתכן רק כדי לראות אם הוא יכול. הוא עדיין מאוד אוהב כדורים ונמשך באופן טבעי לכלי תחבורה ועבודה, לא משנה כמה בובות פיזרתי בבית, אבל לפחות הוא נותן לי להלביש אותו איך שאני רוצה, הוא מחבק ומתכרבל כמו דובון והגרביים שלו ממש לא מסריחות.
רק לדבר אחד לא ממש הצלחתי להתכונן מראש.
ישבתי עם כמה הורים בגינה שליד הגן ולירלרנו על האפשרות של גל שני, בזמן שהילדים שלנו שיחקו מולנו "תופסת גובה". תופסת גובה למי שאינו בקיא ברזי המשחק, היא הוורסיה הפחות משעממת של "בוא נראה אם אתה מצליח לתפוס אותי" שכן אם אתה מטפס לגובה, אסור לתפוס אותך או שקר אחר כלשהו. בכל מקרה, הייתי לכודה בתוך איזו שיחה משמימה עם אחת האימהות, כשפתאום ראיתי אותם.
הוא תפס אותה כשהיא רצה אל מאחורי אחד העצים וניסתה לטפס עליו. הוא כרך את שתי הידיים הקטנות והמתוקות שלו סביבה ולא שיחרר. "טוב, די, תפסת אותי" היא אומרת לו בחיוך. " די נו, תפסת, תפסיק" אני שומעת אותה אומרת לו. "נו, די, תעזוב אותי כבר" היא אומרת לו שוב ואני כבר מזהה נימה של מצוקה בקול שלה. אני קמה מייד וצורחת עליו בקטע לא מווסת "אורון, תעזוב אותה עכשיו!".
שני הילדים הקטנים והחמודים האלה מסתכלים עליי מזיעים ומתנשפים, ואז אני קולטת שבעצם כל הגינה מסתכלת עליי. אני מתעשתת, יורדת על הברכיים לגובה שלו ואומרת בקול רגוע "היא ביקשה שתעזוב אותה" "זה לא נעים לה", שמעתי את עצמי מדברת בקול של גננת וכמעט מקיאה. זו פעם ראשונה שהסתכלתי עליו ככה, על הבן הקטן שלי, כאל גבר. הפעם הראשונה שבעצם הבנתי שאני והוא לא הבנו נכון את הסיטואציה, ושזה הפעיל אצלי משהו שאף פעם לא הרגשתי, בטח לא בדינמיקה שלי איתו. זה הלחיץ אותי, הייתי המומה שהילד שלי, המתוק והרגיש, לא ידע לקרוא את הסיטואציה והמשיך לעשות משהו למרות שביקשו ממנו לחדול. "אתה לא יכול לגעת במישהי אם היא אומרת לך שהיא לא רוצה", אמרתי לו כשלקחתי אותו איתי לספסל. "אבל אמא" הוא אמר בקול הקטן שלו "רק שיחקנו. היא אמרה את זה וצחקה", הוא אומר עם חיוך, ואני קצת בכיתי מבפנים.
זה לא פשוט בכלל לגדל בן בתקופה הזאת. אני שוברת על זה את הראש הרבה בזמן האחרון. פתאום הבנתי שזה לגמרי עליי להכין אותו להכל : לצבא, ללימודים, לכדורסל, ללריב עם בנות, ללריב על הבנות, להזמין אותן לצאת איתו, להתקשר יום אחרי, לוודא שהיא נהנית ושהיא בסדר עם מה שהיה. להקשיב לה, לעזור, להיות גבר, להיות חבר, להיות אחד מהחבר'ה, לדעת לשחק את המשחק אבל לדעת לצאת ממנו לפני שהוא נהיה מלוכלך.
עד עכשיו האמנתי שמספיק שאני אתן לו את הבסיס הנכון בבית, אבחר לו גן טוב ואזרוק קצת ערכים וזה די מבטיח לי שהוא לא יסע עם חברים שלו לאיה נאפה ויחזור באזיקים. זה מה שההורים שלי עשו איתי. לא יודעת אם במודע או שהם סתם היו עסוקים מדי בעבודה, אבל הם נתנו לנו את החופש לטעות וללמוד מהטעויות שלנו. כל זה היה תחום במין קו אדום דימיוני שהם סימנו שידעתי בוודאות מתי אני חוצה ומה יהיו ההשלכות של הדבר. ידעתי שאם אני עוברת אותו, זה לא יהיה הם שיעשו לי "נו, נו, נו", אלא החיים כבר יראו לי לבד שטעיתי.
ככה אני מנסה לגדל את הקטנצ'יק שלי. לתת לו חופש ואת התחושה שהוא יכול לדבר איתי תמיד על הכל, אבל גם להעביר את לו המסר שלכל תעלול יש גבול ושהוא יהיה חייב לשאת בתוצאות של המעשים שלו, כי אמא לא תהיה זאת שתנקה אחריות את הברדק במקרים האלה. זה גם טוב שיש לו את אחותו הקטנה בסביבה. היא ממחישה לו את ההבדלים בין העולמות, שלו ושלה. בנות מול בנים. לפעמים הוא חושב שהיא צריכה את העזרה שלו כי הוא גבוה יותר או חזק יותר, אבל אז הוא רואה איך היא נלחמת ומסתדרת מעולה בכוחות עצמה. היא גם מכפכפת כשצריך ומעמידה אותו במקום. אין לו ברירה אלא ללמוד איך לדבר איתה כשהיא כועסת, לדעת לרתום אותה לפעולה או לוותר לה כשצריך. הוא למד לסרק אותה ולעשות לה קוקו. להצחיק אותה שהיא עצובה או לעזור לה לקום כשהיא נופלת. זה חלק ממי שהוא. בדיוק כמו החלק שיכול לשים לה רגל כשהיא הולכת באושר עם הארטיק בגינה, לקחת לה את המשחק שהיא בדיוק התחילה לשחק בו, או להמשיך לדגדג אותה למרות שהצחוק שלה כבר התחלף לבכי.
היום, בניגוד לפעם, עם כל מה שקורה מסביב, אני מרגישה שזה כבר לא מספיק רק לחכות ולתת לו ללמוד לבד. כאילו בנושא הזה, אני מרגישה שאני צריכה להקדים תרופה למכה, לשבת איתו רגע ולהסביר לו כדאי לו לשים יותר לב. זה קשה. איך אני מצד אחד מלמדת אותו להיות חברותי אבל גם לא לקרוס ללחץ החברתי, איך מצד אחד לקחת סיכונים אבל לא להיות מאלה שיעמוד בקצה של גשר ויקפצו ממנו למטה רק כי כל השאר קפצו. איך אני מסבירה לו ש"לא" זה "לא", אפילו אם היא צוחקת או נראה לו שהיא נהנית מהמשחק המבלבל הזה. איך אני מלמדת אותו לאהוב, להתמסר ולאבד את הראש, אבל תמיד להישאר קצת חשדן.
למזלי, הוא באמת דומה לאבא שלו. ואולי זו העובדה שדיברתי אליו במירב מיכאליות מעל חצי שנה, שמחזקת לי את התחושה שהוא יהיה הגבר הכי עדין, מתחשב וטוב לב בסביבה. בינתיים אני ואחותו עומדות על המשמר דרוכות לכל מקרה של "תופסת גובה" עתידי. אין מצב שאצלי בבית יגדל דור העתיד של הדושים שיחשבו ש"לא" זה בעצם "תמשיך".
