אבא שלי התקשר הבוקר לשאול אותנו מה שלומנו.
בימים רגילים אבא שלי הוא מהאנשים האלה שתמיד באמצע משהו. רץ ממקום למקום כשברקע קולות של אנשים, מכוניות והמולת רחוב. בימים של שגרה אנחנו מדברים בטלפון פעמיים או שלוש ביום. לפעמים רק מכוח האינרציה. בלי סיבה של ממש, סתם כי ככה אנחנו רגילים. אבל השיחות לרוב הן בעיקר אינפורמטיביות, אנחנו תמיד תוך כדי משהו, אז לא באמת היינו שומעים אחד את השני. לפעמים הייתי סתם דוחפת משפטים כדי לראות אם הוא בכלל איתי: "טוב אבוש, אני בדיוק במרפסת עומדת לקפוץ, נדבר אחר כך" הייתי אומרת לו. "יופי חמודה, תהני" הוא היה עונה ועובר להמשך היום. אבל מאז שהכל התחיל, אני שומעת אותו אחרת. הוא לגמרי מרוכז בשיחה איתי, מקשיב לי. שם לב לכל ניואנס קטן במשפטים שלי, שואל את השאלות הנכונות. רק לדבר אחד הוא לא באמת שם לב, אבל זו לא רק אשמתו.
"מה שלום הילדים?" הוא שואל.
וואלה, האמת שהילדים ממש בסדר. אחלה אפילו. הם עושים חיים כל יום בחוסר המעש הזה מסביב. מה רע להם, תכלס? אבא ואמא לידם כל הזמן, יש שלוש ארוחות ביום, פעילויות לרוב, מתנות והמון תשומת לב. הם די פורחים, לא נעים להגיד.
"ומה שלום רני? איך העבודה?" אבא שואל.
"כרגיל, האמת" אני אומרת לו "יש לו היום הרמת כוסית בזום מהעבודה ומחר ערב חג אז הוא בטח יעבוד רק חצי יום". "יופי" הוא אומר בקול רציני "העיקר שיש עבודה, זה לא ברור מאליו בימים אלו. שיעבוד, זה הכי חשוב". "נכון" אני אומרת לו, כי כנראה שזה מה שצריך להגיד.
יש לנו מזל, אני יודעת. לפחות לאחד מאיתנו עדיין יש עבודה, לא עצרו לו פרוייקטים ולא חתכו לו בשכר. אני אצטרך לשבת ולחכות שהתעשייה שלי תחזור לשגרה כדי לחזור לעבוד. האמת, כשאני חושבת על זה, הסגר הזה כנראה השפיע הכי מעט על רני, שדי ממשיך לעבוד כרגיל, מתשע עד שש, בטוח בעצמו ובחיוניתו לבית, לחברה, לעולם. לא רק שהוא ממשיך לעבוד כרגיל, הוא אפילו מקבל הכרת תודה עצומה על עבודתו, ועל השעות שהוא "מצליח" לתת לחברה, למרות ועל אף ה"מצב". ובעוד שבחדר העבודה שלו למעלה החיים ממשיכים להתנהל כסדרם עם סמול טוק מעל המקלדת ושיחות עם קולגות על איך זה מרגיש אצלם במדינה, החיים בקומה התחתונה של הבית ממשיכים גם הם להתנהל, על ידי עובדת שקופה ובלתי חיונית אחת - אני.
אני מתה להתמרמר ולהוציא קצת קיטור, אבל אני לא עושה את זה. הדבר היחיד שאני מפנטזת עליו בימים האלה הוא לעמוד על איזה הר ולצרוח עד שעשן לבן יצא לי מהאוזניים "קשה לי!!!". אבל אני לא צועקת. מי אני שאתפנק ואבכה שקשה לי לשחק עם הילדים "סולמות ונחשים" בפעם השלישית בשעה האחרונה. אוי אוי אוי. מה כבר קרה? אז יש לי דבק על הידיים, כוויה מהשמן של השניצלים באצבעות ובלילה אני חולמת על פרקים פפה פיג. זה באמת נורא כל כך? מי ישמע, זה הרי לא שאני חוצבת בסלע כל היום. כמה זה כבר קשה לשבת על השטיח ולשחק כל היום. אז אני סותמת ולא מקטרת. מוותרת, מאפשרת ומשחררת לחלוטין את הדברים שמגדירים אותי, שמניעים אותי, כי אין להם מקום עכשיו, לא עכשיו. כי הם פשוט לא מכניסים הביתה את אותו סכום הכסף שהוא מכניס, מה שהופך אותי כרגע ללא חיונית.
בצהריים הוא יורד מחדר העבודה שלו ואנחנו מכינים לנו יחד משהו לאכול. הילדים אכלו כבר לפני שעה. יומן הפגישות שלו לא מסונכרן עם שעת הארוחה שלהם. הכנתי להם פתיתים ושניצלים והם עברו הלאה לחלק השני של היום שלנו. אנחנו אוכלים והוא מספר לי שהפגישה האחרונה שלו היום בחמש וחצי ואחר כך הוא חופשי לגמרי. אני בראש כבר בונה את המשך היום שלי ושלהם וחמש וחצי מרגיש לי כרגע כמו עוד אלף שנה.
הוא נעלם חזרה לחדר העבודה שלו ואני מדמיינת שהוא חושב שאני חופשייה לגמרי כרגע כמו שהוא יהיה בחמש וחצי. אני ממשיכה לנוע עם השיגרה שלהם ושלו. שומרת על השקט, עוברת מחדר לחדר לפי המהירות של האינטרנט והזווית של המצלמה בפגישות. ממהרת לחדר העבודה שלי במטבח כי אם אני לא אעשה עוד מדיח עכשיו, כבר לא יהיו כלים לארוחת הערב. שם אני מאוד חיונית.
הסגר הזה רק חידד לי איזו הנחת יסוד בסיסית מעוותת שמשומה התרגלתי לחיות בה. אולי כי אני אישה, אולי כי אני אמא, או שאולי כי זה פשוט נחרט אצלי ככה בראש. כמו מה שקורה עכשיו למשל: אני עומדת מול הלפטופ שנמצא על השיש במטבח, מלא בפירורי לחם שנכנסים לי למקלדת, מסתכלת על השניצלים שלא ישרפו, מאזינה לקטנה שרה לי שירים באנגלית ושואלת את הקטנצ'יק שאלות טריוויה, הכל במקביל, בזמן שהוא למעלה בחדר העבודה, יושב בשקט עם אוזניות ועובד.
זה לא שהבית שלנו מתנהל בחלוקת תפקידים הקלאסית של האישה במטבח והגבר בעבודה. ממש לא. אני רצינית, זה ממש לא הסיפור אצלנו. רני נמצא שעות עם הילדים, מבשל, משחק ומתפעל. אבל אף אחד לא יכול להתכחש לעובדה שבגלל שאני מרוויחה פחות ממנו (ותכלס, זה כנראה יהיה ככה תמיד, ולא באשמתו), אני זאת שהייתי ותמיד אשאר האופציה הראשונה להיות עם הילדים שלי, לא רק בסגר אלא גם כשהם חולים ולא יכולים ללכת לגן למשל. בימים האחרונים התחילו דיבורים אופטימיים על חזרה הדרגתית לשיגרה. שעוד רגע יגמר חול המועד ולאט לאט אנשים יתחילו לחזור לעבודה. אבל לא הילדים. הילדים עדיין ישארו בבית, הגנים ובתי הספר יישארו סגורים, אולי אפילו עד ספטמבר.
ניחוש מושכל מי יישאר בבית עם הילדים? בדיוק.
"ומה שלומך את נשמה?" אבא שלי שואל בסוף השיחה "איך אני מחזיקה מעמד?"
אני רוצה להגיד לו שאני מתגעגעת לעבוד, שאני כבר לא זוכרת איך עשייה אמיתית מרגישה וחסרה לי תחושת האדרנלין. שאני מרגישה שאני נובלת ושנמחקים לי לאט לאט תאים במוח. אבל אני לא אומרת לו את זה. אני מתה שהוא יבין לבד שגם אני כמו רני, צריכה להרגיש חיונית ופרודוקטיבית. שהחיוניות שבאה עם העבודה היא לא רק מנת חלקם של אלו שמרוויחים יותר, ושזו פריבילגיה שאני אשמח לקחת על עצמי תמיד, ולא רק בימים האלה.
בחמש וחצי הוא מסיים את יום העבודה שלו ומצטרף אלינו לסלון לסשן של טאקי. הילדים קופצים עליו באושר. "אבא, סיימת לעבוד להיום?" הם שואלים. הלוואי שגם היום שלי היה תחום עם התחלה וסוף. אני מחייכת אליו ואומרת להם שאני יוצאת להליכה. אני צועדת ונושמת עמוק. נזכרת בעצמי שוב, נפרדת מהם. מזכירה לעצמי תוך כדי הליכה שאני כן חיונית, אפילו אם אני לא מרוויחה בחמש ספרות. נכון, לייצב את המשק ולהחזיר את הכלכלה לשיגרה זה חשוב מאוד. אבל גם להחזיר את הביטחון התעסוקתי שלי, לייצב את הביטחון האישי שלי ואת המבנה הריגשי שלי ושל עוד המון נשים שישבו חודש שלם על השטיח ושיחקו עם הילדים בלגו במקום לעבוד, נשמע לי חשוב לא פחות.
