• שיר דרוקר

אופוריה

חיכינו די הרבה זמן לפני שהחלטנו לעשות ילד


שבע שנים כזוג רווקים פלוס חמש שנים אחרי החתונה, זה כמעט 12 שנים של ליחשושים פולנים סטייל "מה קורה שם" ו"בטח משהו לא בסדר". אבל דווקא לא. הכל היה בסדר. פשוט חיכיתי. חיכיתי כי רציתי לבוא לזה מוכנה. הייתי חייבת להרגיש שאני מסוגלת לעשות את זה, אבל באמת. לא רק בראש, אלא להיות מוכנה לשעבד את השנים הקרובות שלי ולהפוך אותם לכאלה שבהם באמת אוהב להיות אמא של מישהו.


כשהסתכלתי מסביב וראיתי את החברים שלי מגדלים ילדים, הבנתי שזו הולכת להיות אחושילינג טלטלה. לחיים שלי, לזוגיות שלי, לזמן החופשי שלי. הבנתי את התפנית הפסיכית שהחיים שלי יקבלו מהרגע שעולל יכנס לי הביתה, אז רציתי לנסות להספיק כמה שיותר לפני, כדי לא להרגיש שהקרבתי הכל ולא נשאר כלום כלום לעצמי. אבל בעיקר להגיע למקום יציב בעצמי, כי זה הרי ידוע שאני ורכבות הרים נפשיות זה לא עובד טוב יחד.


ואז זה קרה, והופ אני במלונית באיכילוב, עושה הלוך ושוב על הבופה עם עגלה שקופה של תינוק שהוא שלי. לגמרי שלי.


הייתי מאושרת ברמות פסיכוטיות. באמת, זה היה לא הגיוני. כנראה הייתי מפוצצת מאדרנלין בקטע מוגזם שפשוט לא הצלחתי להירגע. הזמנתי את כולם אליי לחדר לידה, ואז למלונית ואז הביתה. אירחתי את כולם כולל קפה ועוגה ולא הפסקתי לדבר בקטע מאני. הייתי קרועה ותפורה מכל הכיוונים אבל לא הרגשתי כלום. חשתי את עצמי נזר הבריאה, חווה בכבודה ובעצמה, אמא אדמה. הייתי פשוט בעננים.


החברות המנוסות שלי הכינו אותי למה שהולך לבוא. לתחושה הזאת שההיי יורד ואותם הורמונים שקרנים שהרימו אותי למעלה לטריפ של החיים שלי, גורמים לי לצלול למטה לדאון של היום שאחרי. ממש כמו במסיבות טבע של פעם. אבל בינתיים לא הייתי שם. הייתי באופוריה. ועם כל יום שעבר הרגשתי שהנה, דילגתי על הימים האלו, זה כנראה לא חלק מהחוויה שלי. אמרו שאפול ביום הרביעי שאחרי הלידה או ביום שבו נחזור הביתה והדלת תיסגר מאחורי האורח האחרון. אבל אני רק המשכתי לצעוד על עננים בצבע ורוד.


חיכיתי לה. לנפילה. חברות שלי אף פעם לא טועות. מה גם שאני כבר מספיק גדולה כדי לדעת שאף סם, לא משנה כמה הוא טוב, לא ישאיר אותי למעלה כל כך הרבה זמן.


ואז היא הגיעה, הכלבה. היא אשכרה הגיעה. זה לקח לה בדיוק חודש, אבל היא הגיעה. בפול פאוור. מה שהתחיל כמו עוד בוקר רגיל, הפך לאחד הימים הקשים שאני זוכרת. הוא יצא לעבודה ואנחנו נימנמנו ואיפשהו לקראת הצהריים התחלתי להבין שמשהו אצלי לא בסדר. ואז אני קורסת. אבל ממש. חלק אחרי חלק, הרגשתי איך אני נופלת נפילה חופשית מהאקסטזה המטורפת שהחזיקה אותי עד אז. קודם הגוף שלי קרס, אחר כך הנפש שלי ואז הראש. באותו בוקר, הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום או לדבר, שאני לא מצליחה להזיז את הידיים ובטח שלא לטפל בתינוק שהנחתי הרגע על הספה לידי. עשיתי את הדבר שמבחינתי היה, עד אז, קו אדום וסימסתי לו באמצע היום "אני צריכה אותך, בוא הביתה עכשיו".


הגוף שלי הרים דגל לבן. הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. פיזית ונפשית. להיות חודש בתוך טריפ שלא נגמר, זה לא הגיוני וצללתי חזרה לתוך המציאות. הוא הגיע הביתה תוך כמה דקות שנראו כמו נצח, קילח אותי, השכיב אותי במיטה וסגר את הדלת. ישנתי כמעט יומיים מלאים וכשקמתי הבנתי שאני צריכה לעשות רגע ריסטרט, כדי להתאקלם בחזרה לחיים החדשים שלי.


כבר שבועיים שאנחנו בארץ. הכי הרבה זמן שהיינו פה מאז שעזבנו. מה שהכי מוזר זו התחושה שאנחנו עדיין בחופשה. זה לא מרגיש כאילו באמת חזרתי. זה יותר מרגיש כמו ביקור שעדיין לא נגמר. אני עדיין לא מרגישה בדיוק שייכת. מסתכלת מחוץ על כל מה שקורה ובוחנת. עדיין רק בוחנת. משקיפה מבחוץ על החיים פה ובודקת איפה אני נכנסת. זו תחושה מוזרה להרגיש קצת לא שייכת במקום שבו אני אמורה להרגיש הכי שייכת בעולם. אני מדברת את השפה, מכירה כל פינה, אבל לא מרגישה אותה שיר. אני נראית קצת אחרת. אולי מדברת קצת אחרת. אני עדיין עם בגדים של חו"ל וריח של דיוטי פרי. אה וצמודים אליי שני ילדים מזיעים שמדברים אנגלית בגינה. אני חייבת להגיד שיש בזה משהו מגניב ומרענן, להסתובב במקומות המוכרים שלי, ולראות רק את הטוב. אני נהנית מכל בניין חדש שפתאום צץ לי מול העיניים, מכל בית קפה חדש שצץ לו בפינה ומכל איש שעונה לילדים שלי שמברכים כל אחד שעובר ברחוב ב"בוקר טוב". פעם, לפני הרילוקיישן, הסתכלתי בעיקר על הרע שפה. ובואו, לא ממש קשה למצוא אותו. חם פה, צפוף, יקר ומלחיץ. הייתי מסתובבת עם הפרצוף הזה, הרוטן, ומתעצבנת מכל הדברים שהיום, אני כל כך שמחה לפגוש שוב.


אבל זה לא אמיתי עדיין. אי אפשר באמת אחרי שבועיים לתפוס שאנחנו שוב כאן, לתמיד. הכל עדיין נראה מאוד זמני. אנחנו בדירת איירביאנבי מול הים, בשכונה כזאת שבחיים לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לגור בה יותר מחודש, עם רכב שכור שמתאים בול בלוק לשכונה. ותיכננתי הכל לפרטי פרטים. בי נשבעתי שאת כל הטעויות שעשיתי בדרך הלוך, אני אנסה לתקן עכשיו בדרך חזור. קטן עליי לתכנן, אלוהים יודע שהיה לי מספיק זמן לזה בברלין. וכל הכיף הוא שעכשיו בניגוד ללפני שנתיים, ידעתי לקראת מה אני הולכת. זה אמנם לחזור הביתה, אבל הרילוקיישן הביתה לא כזה שונה מהרילוקיישן לשם. שוב הוצאתי את הילדים שלי מהמסגרות הבטוחות שלהן, שוב אין לנו בית, הנוף שלנו התחלף ושיגרה אין ולא תהיה לנו שיגרה נורמלית לפחות לעוד כמה חודשים.


אז הפעם לא הייתי מוכנה להיתפס לא מוכנה. יש תכנית מובנית ואני אשמור עליה כדי שהיא לא תיתן לי להתפזר. לא ישנים אצל ההורים, לוקחים דירה זמנית, אוטו שכור משלנו, והסתגלות מיידית בגנים לילדים, כדי למנוע שעמום שלהם ואשפוז פסיכיאטרי שלי. הכנתי לו"ז מובנה למציאת דירה, פעילויות פנאי, מציאת עבודה, ופגישות עם אנשים. אה ובדקתי טוב טוב מתי הכי נכון לחזור. אוקטובר נבחר כי הוא חודש של חגים וחופש לכולם, לא רק לנו. מזג אויר מושלם, כבישים מאווררים, ומלא ארוחות משפחתיות. אופוריה.

אני עדיין בשלב ההיי. בשיא של הטריפ. השבועיים האחרונים מרגישים לי כמו מסיבה שלא נגמרת. אני רוב הזמן מחייכת, בקטע קצת מקריפ, אתמול הנוזפת הקטנה שלי כבר חטפה עליי קריזה ואמרה "אמא, זה לא פאני!". לכי תסבירי לה שחלמתי על הרגעים הקטנים האלה הרבה זמן, על התחושות האלה. והנה, זה קורה ואני כאן. עטופה וחמה כמו צ'ולענט. כולם סביבנו, חברים, משפחה, אוכל טעים ושמש. המון שמש. הילדים שלי מסתגלים לגן אבל בין לבין מקבלים קרנבל שלם של אנשים, ריחות, וצבעים חדשים כל יום, ברמה שמתישה ומהממת אותם. את כולנו.


אנחנו מעבירים את השבועיים הראשונים שלנו פה בעיקר בעיכול. ליטרלי. אנחנו אוכלים בכמויות. הייתי בכל כך הרבה ארוחות חג משפחתיות בשבועיים האחרונים, שהקיבה שלי כבר לא עומדת בזה. אנחנו מסתובבים עם בטן נפוחה, ולא מפספסים שום דבר שאפשר לטעום. אני רצה ממקום למקום כדי לדגום שוב את כל הפינות הנסתרות שהיו פעם רק שלי, או סתם בורחת לארוחת צהריים ספונטנית בבית של אמא ואבא. יום בלי לפגוש חברים נראה לי כמו בזבוז זמן, אז אני פוגשת את כל מי שבא לי. זה עדיין בלתי נתפס שכולם נמצאים ממש פה לידי, קרובים, כל הזמן. והקלות של הפגישות שכבר שכחתי. איך הודעת וואטסאפ אחת גוררת אחריה פגישת שרשרת מלאה באנשים שהכי כיף לי לפגוש. כאילו אף פעם לא הלכתי.


בערב, אחרי שהם נשפכים למיטות, אני דואגת לבדוק אצלו דופק. כולנו בשוק פה, זה ברור, אבל הוא כמו שהוא, הוצנח ישר חזרה למציאות ונקרא לדגל אחרי בקושי שבוע של חופש, במין סיחרור של עבודה פלוס אנחנו פלוס המדינה. הוא מתהלך פה עם משקפי שמש באוקטובר, שזוף עם מין חצי חיוך תמידי כזה, ואני רק מתה מפחד מהעובדה שאולי הוא מסתיר משהו מאחורי הרייבאנד שלו, ומפחדת לפספס.


כנראה שעוד מעט מישהו מאיתנו ימצמץ ראשון ואז נבין שהאופוריה נגמרה. היא הרי תמיד נגמרת. אני הרי כבר יודעת שזה לא הגיוני להישאר בתוך הטריפ לנצח. ברור לי שאוטוטו תגיע הקריסה, ואני אתקפד חזרה לתוך עצמי כדי לעשות ריסטרט ולחשב מסלול מחדש. עד שזה יקרה אני מתכוונת להמשיך לעצבן את כולם מסביבי עם אהבת הארץ המוגזמת שלי. אני לוקחת ביסים גדולים מכל מה שסביבי, כולל בורקסים, המבורגרים וסתם פיתות עם חומוס, כדי לנצור כל רגע מהתחושה המטורפת הזאת של החיים בתל אביב, כל עוד הם לא עולים לי על העצבים


361 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול