• שיר דרוקר

אני רק שאלה

אנחנו נכנסים הביתה ואני אפילו לא מספיקה להניח את התיק שלי על הכיסא, שלא לדבר על להוריד את המעיל, וכבר שומעת אותו: "אמא, את יכולה לפתוח לי את הקופסא? אמא, בואי תראי מה עשיתי בחדר", "אמא, קנית לי את המיץ הכתום שאני אוהב?". אחרי שאני שופכת על עצמי כוס מים קרים כדי לכבות את העשן שיוצא לי מהאוזניים, אני מוצאת את עצמי אומרת:


"קטני, קצת סבלנות. אתה חייב ללמוד להתאפק לפעמים. לא הכל יכול לקרות בדיוק בשניה שאתה רוצה שהם יקרו"


אהלן חמודה! בוקר טוב! תראי מי שמדברת.


באיזה עולם זה נראה לי לגיטימי לצפות שלילדים שלי תהיה סבלנות, אם לי אין סבלנות בשיט! הרי אם אני צריכה לעמוד באותה נקודה יותר מכמה שניות, הרגל שלי מתחילה לזוז בעצבים. תוך דקה אני מתחילה להסתכל מסביב במבטים חסרי מנוחה, כדי למצוא משהו שצריך להזיז. להמשיך ללכת, לנוע, לא להפסיק לזוז. יש את אלה שצריכים לשבת לנוח אחרי ארוחה כבדה. שיכולים לשבת שעות בבית קפה. זה מביא לי את העצבים. יאללה ישבתם, אכלתם, שילמתם, קומו, ביי. אני מאשימה בזה את אמא שלי, כמובן. אני רק דור שני לממהרות. אמא שלי מזיזה ארונות קיר, מרימה ספות, ומפרקת חלקי מטוס לבד לגמרי (סיפור אמיתי, נשבעת!), לא כי היא יודעת איך אלא כי אין לה את הסבלנות לחכות שמישהו אחר יבוא ויעשה את זה. גם היא, כמוני לא מבינה, למה בעצם צריך לחכות?


ואז הגעתי לברלין.

?מישהו יכול לקנות לי חלב

ופה מחכים. וואו איך הם אוהבים לחכות. זה טיים זון אחר לגמרי ממה שהורגלתי אליו בארץ. פה לכל דבר יש תור, יש תהליך, יש פרוצדורה. פה ההמתנה היא סוג של תורה. קודש הקודשים. גיליתי שבעיר הזאת תור הוא סוג של אירוע בפני עצמו. הוא הדבר. הבדיחה הידועה על הגרמנים היא שהם רואים תור של אנשים וקודם כל נעמדים בו. רק אחר כך הם מתחילים לברר לאן התור. זו לא סתם בדיחה, אגב. זה אשכרה קרה לי! בעוד שבארץ הייתי רגילה ללכת מהר, לקצר נתיבים, לייעל תורים והנה אני מגלה שבחיים החדשים שלי, זה כבר לא עובד. לקח לי כמה חודשים טובים כאן כדי להפנים את העובדה שקודם אני צריכה לחכות שכולם יצאו מהרכבת כדי לעשות את הצעד הראשון לקראת הכניסה. להתחיל לדבר רק כשמישהו אחר סיים לגמרי את מה שהוא רצה להגיד, וללמוד לא לעבור את ה 30 קמ"ש בתוך העיר. מבורך, אני יודעת. לא יזיקו לי קצת נימוסים אירופאים. אבל מה לעשות שכישורי ההישרדות הישראלים שלי מוטמעים בי כבר עמוק מדי. כשאני הולכת לקניון פה עם הילדים כדי לרדת על ארוחת שחיתות במקדונלדס, אני מתנהגת כאילו אני בסניף הילדות שלי בבורגר ראנץ' שבו אמא שלי עושה פליק פלאק כדי למצוא שולחן פנוי ובסוף ומעמידה אותנו על הראש של האנשים שאוכלים כדי לתפוס את השולחן שלהם ברגע שהוא יתפנה. וההם מסכנים אוכלים מהר עד שנתקע להם בגרון כי שלושה ילדים מסתכלים עליהם, אבל היי, בסוף יש לנו שולחן. אמא שלי גם היתה מחלקת אותנו, ילד לכל קופה בסופר, כדי לראות איזו קופאית מהירה יותר.ומי שניצח והגיע ראשון לקופאית היה מכריז ואז כל המשפחה הייתה מתאחדת מחדש בקופה הזוכה. ככה גדלתי, מוד קרב, זה האוטומט שלי. נקודת המוצא היא שלא תהיה חניה, לא יהיה מקום לשבת, ומישהו יעקוף אותי בתור, חס ושלום.


מאז שאני פה, אני נאלצת בעל כורחי ללמוד להתאפק כל הזמן, וזה הופך אותי לבחורה עצבנית מאוד. כשרק הגענו לכאן הייתי צריכה לרהט את כל הדירה שמצאנו. עשיתי את סיבוב איקאה הרגיל והעמסתי בית שלם על 2 עגלות כולל על הבייבי ג'וגר של הקטנה. אבל אז הגעתי לדלפק המשלוחים וההרכבות והבנתי שהעובדה שאנחנו אוכלים ארוחת ערב על ארגזים לא עושה פה רושם על אף אחד, ושמבחינתם שלושה חודשים זו פרק זמן נורמלי לחיות בלי מיטה או מטבח. אמרתי לגברת כועסת בדלפק "דנקשיין" מנומס והרמתי טלפון למוביל ישראלי פה שעוד באותו יום הביא לי את כל הציוד, בנה לי ארונות קיר ומיטות והסביר לי איפה קונים את הטחינה הכי טעימה בשכונה. תלמדו בבקשה, ככה עושים את זה.


אבל לצערי זה היה חד פעמי, ואת רוב הלוגיסטיקה הגרמנית אי אפשר היה לפתור עם איזה "אני רק שאלה" ישראלית טיפוסית. רוב הזמן קיבלתי ברקס רציני. העיר הזאת מאלצת אותי כל יום מחדש ללמוד לעמוד ולחכות. בכל מקום. ואני לא מדברת פה על תור של 5 אנשים בגלידריה או שתי זקנות בבנק. אני מדברת על תור! נחש של אנשים שעומדים בשקט מופתי על אופניהם וילדיהם לאורך בלוק שלם או חצי פארק. ומסיבה כלשהי שאינה ברורה לי, זה נראה לכולם נורמלי פשוט להצטרף לתור ולהפוך לחלק ממנו.

סומכים רק על שירות עצמי

גם הישיבה פה במסעדות זה תרגיל מדיטציה למתקדמים. וואו, בהתחלה זה היה כאילו מישהו מנגן לי על מיתרי העצבים או על גיטרה. תבינו, נותני השירות כאן לוקחים כמובן מאליו את אהבת ההמתנה של המקומיים, ולוקחים את זה לאקסטרים. לוקח להם נצח להבין שמישהו רוצה להזמין משהו, עוד יממה עד שתקבל את המנה שלך ועם החשבון זה באמת בלתי נסבל. המלצר יעשה הכל, חוץ מלתת לי שירות. הוא קודם ינקה את הריצפה, ינזוף בלקוחות (אחרי הכל אנחנו בגרמניה) או סתם יבריק את מכונת הקפה. ואז, רק אחרי שהוא בדק שאין לו עוד איזה משהו לעשות, הוא ישאל מה אני רוצה, כאילו אני מפריעה לו.


אני לא אשכח את התור האחרון שלנו. זה היה יום שבת בבוקר, ובחוץ הקיץ שוב הפתיע את הגרמנים, ו…. הגיע. כל קיץ מחדש הם מתריעים על גל חום קיצוני, ולאף אחד לא נעים להגיד להם שפשוט מדובר בקיץ, וככה הוא מרגיש. החום לא יהיה קיצוני אם פשוט תתקינו איזה מזגן או שניים בעיר. זה יכול ממש לעשות להם טוב ובעיקר יהפוך אותם לפחות חמוצים. בכל מקרה, בחוץ 34 מעלות בצל, ואין מצב שאנחנו שורדים את היום בדירה הלוהטת שלנו. הצלחתי לקלף אותם מרצפת האמבטיה הקרה, להעלות אותם על בגדי ים ומצופים ולדחוף אותם לרכבת. כבר כשהתקרבנו לכניסה לפארק שבתוכו נמצאת הבריכה העירונית קלטנו את התור הפסיכי של האנשים שעמדו שם וחיכו להיכנס, בקטע שלא הצלחנו לראות בכלל את הבריכה באופק. כמובן שבשלב הזה לא יכולנו כבר לשבור לילדים את הלב, פלאס הנסיעה ברכבת כשהם רק בבגדי ים הייתה מביכה מספיק, אז פשוט נעמדנו. אחרי 10 דקות של הזעה קלטתי שהוא מהעצבים הפסיק לדבר. אמרתי לו שאני אציל את המצב ואלך לבדוק אם יש תור למשפחות עם ילדים קטנים. הוא צחק עליי בבוז כשחזרתי לתור מובסת. אחרי עוד 20 דקות אמרתי לו שדי, אי אפשר ככה, בוא נלך הביתה. אבל זה רק החריף את המצב כי הילדים השתטחו על הרצפה בצרחות, ותוך כדי שאני מרגיעה אותם ומבטיחה להם שנישאר, עקפו אותי עוד אנשים בתור. אחרי שעתיים וארבעים נכנסנו לבריכה רק כדי שהילדים מייד יבקשו ארטיקים וצ'יפס. שלחתי אותו לעמוד בתור בקיוסק ומאז אבדו עקבותיו.

אבל אני חושבת שאני תלמידה די טובה. אני ממש משתדלת לעשות משהו אחד ביום בסבלנות ואורח רוח. באופן יחסי כמובן. נגיד היום, הילדים רצו קרטיבים. אז נכנסנו למכולת מתחת לבית ולפנינו היתה בתור אישה שניהלה שיחת חולין עם הקופאית. אחרי 9 דקות של שיחה בגרמנית, התחלתי לנוע באי נוחות. הארטיק של הגדול התחיל לטפטף, והקטנה התחילה לקרוע לאט לאט את הנייר של הארטיק שלה. זו בעצם תחילתה של חבית נפץ. ניסיתי לצקצק אבל זה לא בא לי בטבעיות כמו להם. נשמתי עמוק והלכתי למקום הרגוע שלי. אלנבי פינת קינק ג'ורג'. התעוררתי לקול נביחות הקופאית שכעסה שהילדה ליכלכה לה את הריצפה במכולת. גם לה אמרתי "דנקשיין" יפה תוך שאני מורחת את מיץ הארטיק הדביק בכל החנות שלה עד דלת היציאה.


האמת שהילדים שלי הפכו להיות המורים הכי טובים שלי לסבלנות כאן. מבחינתם לחכות 11 דקות לרכבת זה נון אישו. אלו הם החיים. אז מה אם קפוא כמו בקוטב או חם כמו בגיהנום. הקטנצ'יק מוצא את זמני ההמתנה כהזדמנות טובה לאיזו חידה, סיפור או סתם בהייה חסרת תכלית באחותו טועמת משהו מהריצפה. למדתי לעמוד יפה בסופר, רק כי אין לי אומץ להגיד לקופאית שאולי כדאי לפתוח עוד קופה, ואני מבינה שאם אני מזמינה משהו יש סיכוי שהוא יגיע רק עוד חודשיים. כי כאן עובדים לאט יותר. אני גם נהגת רגועה יותר. אבל ממש. אם פעם הייתי מתגלגלת בפזצטא תוך כדי נסיעה מהאוטו כדי לתפוס חניה פנויה בעיר, היום אני כבר נושמת עמוק ועושה עוד סיבוב ועוד סיבוב. מקסימום הרווחתי עוד 10 דקות במזגן. תכלס, זה שווה פה הרבה יותר מחניה.


אבל אלו לא רק התורים הגרמניים הבלתי נגמרים שמטריפים אותי. זה בעצם מוד ההמתנה הזה שנכנסתי אליו בעל כורחי. זה כנראה סטייט אוף מייד שמגיע עם החיים ברילוקיישן. אני בהולד. החיים שלי הודיעו על הפסקה. מייד אשוב. זה התחיל עוד בארץ כשהחלטנו לעבור, והכל התחיל הרגיש זמני. ואז את מחכה לעבור. ואז את עוברת ואת מחכה לחופשה הראשונה בארץ. ואז את מחכה שהחורף ייגמר, ואת מחכה שיבואו לבקר אותך פה, ומחכה שהילדים יסתדרו במסגרות, ואז את מחכה שהשמש תשקע כבר, או שהוא יחזור כבר מעוד נסיעת עבודה ארוכה. ואז את מחכה שהחום יישבר והסתיו יגיע כבר. ואני מחכה. כל הזמן מחכה שמשהו יקרה. וכולם כל הזמן אומרים לי שאני צריכה להיות יותר סבלנית. שאין לי סבלנות. "את תראי, עוד קצת זה יסתדר, אתם תסתדרו, הילדים יגדלו ויתרגלו, חכי חכי כשיגיע הקיץ, חכי תראי מה זה כשייגמר הקיץ, כשהחוזה ייגמר, כשניסע לחופש". אבל לי כבר אין סבלנות. אין לי כח לחכות לשיחת הקידום שלו בעבודה, אין לי סבלנות לחכות שיתקשרו מהמרפאה להגיד לי אם הבדיקה שלי תקינה או לא, ואין לי סבלנות כבר לחכות שנחזור הביתה.


נמאס לי לחכות. כנראה שהם צודקים, פשוט אין לי סבלנות.




304 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול