• שיר דרוקר

החדר האינטימי שלי

עודכן: 23 בינו׳ 2019


למדו מאמא איך רובצים על ספה

משעמם לי.

זה כנראה רק אני, כי כשאני מסתכלת סביב כולם נראים מאוד עסוקים. החלום שלי הוא לאמץ את הפרצוף העסוק הזה עם ההליכה המהירה, בקטע של "הייתי מתה להמשיך לקשקש אבל אני חייבת לזוז". לא קרה לי כבר שנה וחצי. העניין הוא ששעמום יכול להיות מצב מאוד מסוכן, במיוחד ליצור כמוני. לי ולסביבה שלי כמובן.

גם כי יש יותר מדי זמן לחשוב, וזה אף פעם לא רעיון טוב, וגם כי כשאני משתעממת, קורה לי בדיוק ההפך מהמצופה, ואני הופכת לתפוח אדמה. במקום לנצל את הימים המשעממים להחריד האלה לאיזו עשייה מועילה, אני מוצאת כל תירוץ שבעולם כדי להוציא מינימום אנרגיה במקסימום זמן, או איך שניסחו זאת חכמים ממני, להעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן.



אז הנה כמה דוגמאות לדרכים שלי להפיג את השממון הנקרא החיים שלי ללא עבודה ברילוקיישן. אני הרי אעשה הכל העיקר לא לשבת ולכתוב את הבלוג. אז יאללה, ברוכים הבאים לחיים הסקסיים שלי:


אמזון

וואו איזו המצאה. אני והאמזון מנהלים מערכת יחסים אקסקלוסיבית מהיום שעברתי לברלין. אין לי שום עניין לצאת יותר מהבית. הכל מגיע לפתח דלתי, ועוד עם חיוך של שליח (לא, ממש לא חיוך, את זה סתם המצאתי, זו גרמניה אחרי הכל). יש ימים שבהם אני פותחת את האפליקציה כדי לחפש בקבוק שתיה לקטנצ'יק ומשם מפליגה לעולמות רחוקים וורודים, שכוללים סניקרס, רהיטים, תמונות ואביזרי מטבח. פשוט זורקת אותם לסל הקניות והם שלי! מפה לשם עפו לי שעתיים מהחיים, על חיפוש של תבניות לעוגיות בצורת סוסוני ים. הבעיה היא שאני והוא חולקים את אותו שם משתמש וסיסמא לאמזון (מה לא עושים בשביל לקבל פריים), ומדי פעם אני מקבלת הודעה סטייל "יש מצב שהרגע קנינו מחמם צוואר חשמלי?". כן ממי, אני פשוט לא יכולה לדבר כרגע, אני עמוסה מאוד היום.


מזיזה רהיטים

בבית הם כבר מכירים את התופעה. הם חוזרים מהיום שלהם והבית נראה אחר. המיטה זזה לצד השני, הארון עומד ליד החלון, הכורסא שהיתה בסלון עברה לחדר שינה, כי מי לא חייב פינת קריאה בחדר שינה? שמתי לב שחדר הילדים זז בכיוון השעון כבר איזה 6 פעמים השנה, ואני עדיין לא רגועה. זו סצינה רגילה לגמרי שהוא נכנס הביתה מהעבודה וקולט שצבעתי את הקיר במסדרון באפור, או הוא מסתכל במראה וקולט שהיא כבר לא שם. הילדים שלי ויתרו לגמרי על האפשרות של לנסות למצוא משהו, ולכן מחזיקים באובססיביות את החפצים היקרים להם כדי שהאמא המשוגעת שלהם לא תשנע אותם למקום חדש. ככה זה כשמשעמם לי, אם אני לא זזה, לפחות שהתפאורה סביבי תשתנה קצת


אוכל

בעיה. אני לא אשקר, זו בעיה. וזה לא רק שאני אוכלת כל הזמן, אני גם מכינה אוכל. אני חושבת על אוכל. אני מתכננת אוכל. אני מאכילה ומתכננת האבסות. יש ימים שבהם אני עומדת במטבח ומבשלת למרות שבכלל לא צריך. הם אוכלים בגן, הוא אוכל בעבודה, תכיני לך סנדביץ' ותסגרי סיפור. אבל לאאאא למה? הרבה יותר כיף לדמיין שאני מנחה תכנית של "במטבח עם שיר דרוקר ואהרוני". עפה על עצמי ושולפת מתכונים יומרניים להחריד מהאינטרנט.עכשיו מילא אם היה למי להשקיע, אבל בסוף היום כשאני מגישה להם לארוחת ערב ריזוטו, עם נתחי עגל מקורמלים (יאק), והם רק שואלים אותי אם נגמרה הטחינה ושהחביתה נראית מוזר. אני עושה ניסויים על בני אדם, והם, מטעמים של רעב וחוסר יכולת אמיתית להתנגד, אוכלים את זה, תרתי משמע.


נטפליקס

מה שקרה לי ולאמזון אהובי, הוא כלום לעומת המאהב האמיתי שלי מיסטר N. אני לא מבינה עדיין לא הוענק לי תואר דוקטור של כבוד בנטפליקס. אתמול דיברתי עם חברה שלי שאמרה שאני חייבת לראות את הסדרה The Sinner. "את חייבת לראות את זה, זה פשוט גאוני". "כן, סדרה טובה, אבל בעונה השנייה זה קצת יורד" אמרתי לה. רק אז הבנתי שהסדרה עלתה ממש לא מזמן, ואני כבר טחנתי את שתי העונות שלה. יש דיבור על YOU, אין בעיה, תנו לי חצי יום ואני תופרת את זה. אז מה אם יש 14 עונות ל"מחשבות פליליות"? קטן עליי, עשיתי וי תוך שבועיים. אין דוקו שפיספסתי, אין סדרת מתח שפסחה עליי ואני כוללת גם את הסדרות הזרות. וזה לא נגמר בזה, השידורים החוזרים זו הצרה האמיתית. כרגע אני בעונה השלישית של מד מן ומאוהבת יותר מתמיד. "חברים", "הפמליה", רק תביאו. לפעמים בערב, אחרי שהילדים נרדמים, אנחנו יושבים מול הטלויזיה ומחפשים סידרה כדי שנראה ביחד. סורי, אין כזה דבר. Been there; Done that! הוא עובר עוד ועוד קטגוריות כולל מדע וטבע, ובסוף מתייאש ונרדם מול איזה משחק כדורגל. מעולה, אפשר להתחיל את העונה הרביעית של מד מן שוב.


מוצאת פרוייקט

פתאום המגירות שבשידה במסדרון זה הדבר הכי חשוב ביקום. "זה פשוט בלתי נסבל שהן מבולגנות ככה" אני רוטנת לכל עבר. והמזווה, וואו המזווה זה היה פרוייקט של שבועיים לפחות. ואסור להפריע לי באמצע, ואי אפשר להתחיל עוד פרוייקט במקביל. כל המשאבים הולכים לזה, וכל האמצעים כשרים. אם צריך, פשוט נקנה שידה חדשה, אבל את זה עכשיו אני לגמרי פותרת. גיליתי שמגירת הגרביים של הילדים זה תמיד פרוייקט מאתגר. לפעמים אני מגלה אומץ ולוקחת פרוייקט חיצוני. נגיד, לפני שבועיים נקרע לו השרוך של הנעליים, אז לקחתי על עצמי את המשימה למצוא לו בדיוק את אותו שרוך. עבדתי בזה. לא ויתרתי, בנחישות וללא משוא פנים עשיתי הכל והשגתי לו את אותו שרוך. זה היה יום כיף. ללכת לאסוף חבילה מהדואר, אין בעיה, בואו נעשה מזה יום. לאסוף מרשמים מהרופא, יאלה, זה מה שאני אעשה מחר. אגב, שלא יגידו לכם אחרת, גם שיחת טלפון מינהלתית היא משימה. ואם השליח של UPS שם אצלי את החבילות של השכנים כי אף אחד לא פתח לו את הדלת, אז אני ממש חייבת לקחת איזה יום חופש אחרי זה.


ממציאה אירוע וחוגגת אותו

כי הילדים חייבים לחגוג יומולדת, ויש חגים יהודים, ונוצרים ובודהיסטים. כי עונות השנה מתחלפות, יש יום נישואין, יום אהבה, יום נלסון מנדלה ויום הילד. תמיד יש משהו שיכול להיות הפרוייקט הבא שלי, ואני לא מוותרת על שום אירוע בלוח השנה. מה שטוב שהאירועים האלה הם פרוייקטים מתמשכים שמצריכים הכנה, תחקיר, תכנון מראש, וכל זה לפני שלב ההוצאה לפועל, שזה כבר ארבעה חמישה ימים של עבודה. אירועים שבארץ הייתי עושה להם אאוטסורסינג או לכל הפחות פשוט מתעלמת זוכים פה למחוות פסיכיות בחסות הזמן היותר מדי פנוי שלי. חברה חוגגת משהו בארץ, אני על זה! יש יום נישואין? מה הבעיה- מי לא הפכה את הבית שלה לחדר בריחה כולל חפש את המטמון רומנטי שבסופו מתנה מעבודת יד והכל כדי לחגוג את יום השנה לדייט הראשון שלנו. "איזה יומולדת אתה רוצה שנעשה השנה חמוד?" אני שואלת אותו עם מחברת ועט מוכנים בשלופ. "לא משנה, אמא, גיבורי על או משהו" הוא זורק לי כאילו זה כלום!! "או משהו"?!?! אל תדאג חמוד, אמא על זה.


מתאבססת

זה לא רק בהקשרים שליליים. אבל בעיקר. אני ממציאה בעיות, חופרת בנקודות, נכנסת לרזולוציות מוגזמות ומוכיחה את טענותיי כאילו אני בשלב ההוכחות במשפט של או. ג'יי סימפסון.

למה היא לא עונה לי? היא כועסת עליי? אבל למה היא כועסת? דווקא דיברנו בשבוע שעבר והיה אחלה. אבל היא תמיד היתה כזאת רגישה. כמו אז שפיהקתי לה בטעות באמצע המשפט והיא נעלבה. נמאס לי שהיא עושה לי סרטים כאלה של היעלמויות כל פעם. כמובן שבערב היא כתבה לי "היי בובה, סליחה. הטלפון היה בתיקון כל היום, מה שלומך?" אבל זה לא הפריע לי לנהל יום שלם דיאלוג עם עצמי על מערכת היחסים שלי עם החברות שלי, עם עצמי כולל אנליזה התפתחותית קוגנטיבית. בסדר נו, אז אני טיפה מתאבססת על דברים. מסכנים הילדים, באמת. אם משעמם לי ומישהו מהם מעיז לעשות אפצ'י, וואו. תוך שניה מגיע ספריי לאף, אינהלציות, טיפות אקליפטוס בכל פינה בבית בקטע של ספא זול ומסריח והכל תוך כדי שהם נאלצים לשתות סירופ תאנים עם טיפות אכיניצאה.אם כואב לי הראש, או הבטן, ד"ר גוגל ישר מאבחן אותי כחולה סופנית שחייבת טיפול. אני וזקנות השכונה מחכות בתור לרופא, ואז בבית המרקחת וזה לגמרי מעביר לי שבוע. ויש את הג'וקים אלה שנדבקים לי מאיזו סיבה לא ברורה, ואני לא מסוגלת לשחרר. אני חייבת לעשות החלקה. חייבת להסיר שיער בלייזר. חייבת לקנות נעליים לקטנה, חייבת קעקוע חדש. פשוט חייבת. זה לא יכול לחכות, זה חייב לקרות היום. עכשיו .הרגע.


מסתמסת

תודה לאל על הטלפון שלי, חיים שלי בלב. ברילוקיישן הקודם הסקייפ כיכב אבל מאז המצאת הוואטסאפ חיי בהחלט קיבלו טוויסט חיובי. היום אם ישאלו אותי מה אני לוקחת לאי בודד, אותו או את הילדים שלי, אני אאלץ לחשוב על זה קצת. קצת משעמם, אין בעיה - בואו נדבר. ריכולים על מקום העבודה הישן, צחוקים על אינסטוש של אחרים, שיחות מוטיבציה, העלאת זיכרונות, הפגנות אהבה או שינאה, הכל בכף ידי. איך אפשר להשתעמם אם כל החברים שלי נמצאים ממש לידי לשיחה קולחת במקום לעשות משהו חשוב באמת? אמנם יש שעות מתות של שקט, אלה השעות שבהם כולם עסוקים ואני שולחת הודעה בכל קבוצה אפשרית ומשוועת לתגובה אנושית. אבל לפחות אז אני יכולה להתאבסס על למה לא עונים לי. יאללה, מה אתם משחקים אותה עסוקים?


בהתחלה ניסיתי להיאבק בזה. בכל זאת, לא נעים וזה, אני בן אדם מבוגר ולא איזו חיילת משוחררת שיש לה תירוץ לרבוץ רוב היום. אבל זה גם לא כזה נורא. הרי הרילוקיישן הזה הוא קצת כמו הטירונות שלי אבל יותר בסגנון רובאי 07. לא יקרה שום דבר אם אני ארשה לעצמי טיפה להשתעמם. אז זהו, הבטחתי סקסי וקיימתי. אני יוצאת מארון השעמום שלי ומודה כבל עם ועדה : אני לא משועממת, אני דווקא סופר עסוקה; עלתה העונה החדשה של "מראה שחורה" וט"ו בשבט ממש מעבר לפינה. לא יודעת איך אני אספיק הכל.




676 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול