בואי אמא

אין מי שיבשל לי יותר

אין יותר להיכנס הביתה לריח של אוכל וסירים על הגז. לקחת מזלג מהמגירה ולטעום מכל הסירים. אין יותר "בואי רגע תאכלי משהו נשמה שלי". אין. נגמר. את רוצה לאכול? בא לך על ארוחת שישי? תפאדלי, תכיני אוכל לעצמך. אף אחד לא יציל אותך מהרעב הזה ובכלל כמה ביסלי בכלל בן אדם יכול לאכול? 

אז בשבת האחרונה, ניסיתי לעשות את זה לבד. נכנסתי למטבח והעמדתי סירים. קניתי, חתכתי, טיגנתי. הידיים שלי הסריחו מבצל, והבית כולו הריח מכורכום. הילדים שלי, שלא הבינו איפה השניצלים בתוך כל השגעת הזו במטבח, הבינו ממבטי העיניים של אבא שלהם, שאמא באיזה אירוע אבל מאני, ושיתפו פעולה עם הררי המפרום, ותבשיל הכבש שהנחתי לפניהם. הגשתי. אכלנו. אפילו היה קצת טעים. אבל זה לא היה זה. אולי זה הסטינג הצפון תל אביבי, או התיבול שלא מצליח אף פעם להגיע לקרסוליים שלה. זה לא עובר אותו הדבר .

הדודא לא הניחה לי, ולא התכוונתי להירגע עד שאשיג ארוחה חמה ביתית. החלטתי לנסות לעשות אאוטסורסינג קולינרי, ולהתקרב יותר לאוכל שהיא היתה מכינה. גייסתי את התותחים הכבדים ביותר בתחום האוכל המזרחי בוולט ועד מהרה השליחים של "בכור ושושי" הורידו פה קופסאות של קוסקוס ומרק, סופריטו, מפרום, חריימה ושעועית חריפה. בצד היו חמוצים חריפים, סלטים ולחם שחור של פעם. פרסתי את הכל על השולחן, פתחתי את הקופסאות ולקחתי הסנפה עמוקה של כמון ושום. אכלתי, היה סביר. אבל לאור כל הארוחה הרגשתי את העיניים שלה מסתכלות עליי וצוחקות? "נו באמת כפרה שלי, מי שם פטרוזיליה במפרום?".

יותר ממה שאני מתגעגעת לאוכל שלה, אני מתגעגעת לריח של הבית כשהאוכל שלה מתבשל בו. הריח הזה שמריחים כבר מהחדר מדרגות, שגורם לכל השכנים לקנא. יותר מלאוכל עצמו אני מתגעגע לפינוק שמגיע אחריו. פינוק כזה שאתה לא מרשה לעצמך בשום מקום אחר. בלי להרים מהשולחן, בלי לעשות כלים. רק לנזול לאיזו כורסא ולהירדם בה ורק להרגיש איך היא פורשת עליי שמיכה בשיא הטבעיות. אני מתגעגעת להתרפקות חסרת אחריות, לקופסאות מלאות אוכל, לשיחות טלפון ארוכות שמתארות מתכונים ותוכניות לתפריט ביום שישי, לרעש של צמידים מצלצלים וידיים עם ריח של שום. 

אין מי שיאהב אותי ללא תנאי 

אתם יודעים למה אני מתכוונת. ברור שיש הרבה אנשים שאוהבים אותי ויהיו מוכנים לתת את יד ימין עבורי. ויש לי את רני כפרה עליו ואת הילדים המתוקים ביקום. אבל אהבה כזאת, זה משהו שלעולם כבר לא יחזור. אהבה שאין לה התחלה ואין לה סוף, של איבר מהגוף שלי. אהבה ללא תנאים וללא אולטימטומים. בלי שיפוטיות, בלי הצגות. כזאת שאפשר להיות מגעילה בתוכה, לחשוף את כל הדפקטים ואת כל הגועל ועדיין לקבל תגובות אוהדות כל הזמן, להוקרת תודה על כל מעשה חסד קטן, על שמחה מכל שטות או סיפור חסר תוחלת. על האושר בקול שלה כשאני מתקשרת, כאילו שאין לה שיחה מזוהה והיא יודעת שזו אני. לעדות האופי הטובה שלה כלפיי כל הזמן. גם אם הייתי כלבה אמיתית. ואלוהים יודע שהייתי. לרכות שלה כשהיא מדברת אליי. רכות שחסרה לי כל כך. 

יש לי שני אחים ואבא שהם החיים עצמם. באמת, אחלה גברים במלוא מובן המילה. הם כוח והם נמצאים שם בשבילי כל הזמן. אבל רכות זה לא החלק החזק שלהם. בכל זאת, גברים. אם אני בסשן בכי טוב באמצע הלילה, בהתקף חרדה כי עברתי עם האוטו ליד איכילוב, או סתם עצובה כי ביקרתי בקבר שלה, אני תמיד אכתוב להם כדי לשתף. הם הברירת מחדל שלי, האיש קשר שלי לעניני אושר או עצב, פחד או תיסכול. אבל התגובה שלהם לרוב תנוע על הסקאלה שבין "כן, באסה" לבין "אז תסעי מדרך נמיר". משהו בפרגמטיות הגברית הזאת שכנראה מתכוונת לטוב, אבל אף פעם לא תהיה רכה כמוה. "אני יודעת חיים שלי" היא בטח היתה אומרת לי "גם אני מתגעגעת. עכשיו לכי קנחי את האף ובואי אני אכין לך תה. את תרגישי יותר טוב".  

אין לי עם מי לריב יותר 

ריב טוב כזה, מלא אמוציות. ריב כזה שאפשר להטיח את הקרביים אחת לשנייה ולדעת שיש מי ששומע בצד השני. ריב כזה שאחריו בוכים ומתחבקים. שנעלבים מאוד אבל מקבלים את המראה הכי אמיתית שיש. לפני כמה ימים החלטתי ללכת להטביע את יגוני בקצת שופינג. בכל זאת נובמבר ויש סיילים, ואין כמו רכישות של טקסטיל בנאלי כדי למלא את הבור הריקני של העצב. מה גם שקלטתי שהבורקסים בשבעה עשו את שלהם אז למה לא לרכוש כמה זוגות מכנסיים חדשים שיבואו טוב עם הפרצוף העגום שלי. אז נכנסתי לחנות רנדומלית שהשם שלה מתחרז עם חרא ואספתי כמה ג'ינסים גנריים לתא ההלבשה. תוך כדי שאני מנסה להעלות בכוח ג'ינס במידה 38, שמעתי אותן בחוץ. לפי הקול יכולתי להבחין שמדובר היה באמא צעירה, גג 30, שכנראה אמורה להתחיל עבודה חדשה ובאה להתחדש במלתחה של אחרי לידה. מחוץ לתא ישבה אמא שלה, הסבתא, כשהיא מחזיקה על הידיים את התינוק. בזמן שהאמא עסוקה במדידות, אמא שלה ישבה בחוץ ושרה נעמי שמר לתינוק שלא הפסיק לבכות. האמא הצעירה יצאה כל כמה דקות לשאול את אמא שלה מה היא חושבת על המכנסיים או עם איזה לוק הנעליים האלה עדיפות, ואז האמא אמרה משהו כמו " אולי נעשה את זה בהזדמנות אחרת כי נראה לי שהוא רוצה הביתה". זה היה מספיק בשביל האמא הצעירה להתנפח ולצאת עליה ב 200 קמ"ש. להגנתה אני אגיד שהיה חם, והתינוק צרח, והג'ינס לא הצליח לעלות מעבר לברכיים אז היו שם הרבה עצבים, והיא הוציאה אותם על אמא שלה.

מבעד לוילון שמעתי רק רסיסי משפטי כמו "למה את אף פעם לא יכולה להגיד לי משהו נחמד?"ו - "מה כבר ביקשתי ממך?" או "למה את תמיד חייבת להרוס הכל?". התיישבתי על הכיסא בתא והתחלתי לבכות. עליי, על הג'ינס שכנראה בחיים כבר לא יעלה עליי ועל ריב שרבנו מיליון פעם ולא נוכל לריב שוב. רציתי לצאת החוצה ולהגיד לאמא הצעירה "תסתמי! את לא מבינה איזה מזל יש לך?". אבל על מי אני עובדת. גם אני דיברתי ככה, מיליון פעמים. אחחח איך שאנחנו ידענו לריב. כמו שרק אמא ובת יודעות. ואז להתחבק, לצחוק ולהתעצבן יחד על זאת שנדחפת לפנינו בתור לקופה.

אין לי ממי ללמוד איך להיות אמא לילדים בגיל ההתבגרות

אני לא מבינה איך היא עשתה את זה. באמת. ועוד שלושה!

עד עכשיו זו היתה הליכה בפארק. פעוטות, ילדים. קצת קקי פיפי, בית מארח וכמה חוגים. הסתדרתי לא רע. ועכשיו מה, אני אמורה לפצח את זה לבד? אלוהים רק שלא יהיו כמוני. איך אני אמורה להתנהג כשתמרי תצא למסיבה ולא תחזור בשעה שקבענו או כשאורון ירצה להביא חברה שתישן אצלו? שהיא לא תקבל את תפקיד הסולו בריקוד שהיא רצתה או שהם ירצו להיסגר בחדר ולא יצטרפו יותר לטיולים המשפחתיים? איפה היא שבמשפט אחד או שניים תסדר לי את הראש ותיתן לי פרספקטיבה לאיך זה היה כשאני הייתי בגילם. אני אצליח להתנהג כמוה כשתמרי תבקש ממני לקחת אותה לרופא נשים בפעם הראשונה כי היא רוצה להתחיל לקחת גלולות? הלוואי ואצליח להיות טיבעית ורגועה ולשאול אותה כמו שאת שאלת: "להיכנס איתך או שאת מסתדרת?" לשחרר אותי לעולם בתחושה שאני מעולה ואצליח בכל מה שאבחר. האם אצליח כמוך לראות מבעד למילים כשהם אומרים ש"הכל בסדר"? כמו הפעם ההיא שנכנסתי הביתה אחרי שנפרדתי ממנו, וניסיתי לעשות פרצוף נורמלי ולברוח לחדר אבל את הסתכלת עליי, ונתת לי לי את המבט הזה שלך, ואז אני בכיתי 3 ימים רצוף ואת רק זרקת את הטישו לפח, בלי לקדוח ובלי לחפור. איך ידעת, בלי להתכוון בכלל, להיות כל כך טובה בדבר הזה שנקרא להיות אמא. ולמה לא השארת לי איזה ספר הוראות טוב לקראת מה שעומד להיות. 

אתמול חשבתי שראיתי אותך ברחוב. נסעתי באוטו ופתאום ראיתי מהגב מישהי גבוהה צועדת עם קוקו מתוח ומשקפי שמש. היא אפילו לבשה גופיה כמו שאת אוהבת. תיארתי לעצמי מה היה קורה אם זו באמת היית את. איך הייתי עוצרת בצד ואת היית נכנסת. דוחפת את כל שקיות ההפתעה שלך לתוך האוטו. מנשקת אותי ומתיישבת לספר לי על כל מה שעבר עליך בדרך. היינו מרכלות על הילדים, מקטרות קצת ועושות רונדלים כמו שאהבת. היינו רבות ומשלימות, אוכלות ואז מתכננות מה עוד נאכל, מתחבקות וכל זה רק תוך כדי נסיעה. אבל אז הרמזור התחלף לירוק, והמשכתי לנסוע.