• שיר דרוקר

כמו רעם ביום בהיר


הקטנה היא קופי של אבא שלה


מבחוץ היא נראית כמו תל אביבית אמיתית, אבל בפנים היא כבר הכי אירופה. היא מאוד מטעה כי מצד אחד היא הילדה היחידה שצועדת ברחוב עם רעמת תלתלים מול עיניהם המשועשעות של הגרמנים, אבל מצד שני, משהו בהליכה שלה משדר הכי אטיטיוד אירופאי קלאסי. זה היה ברור שזה יקרה. היא הגיעה לכאן בגיל ארבעה חודשים, וחיה כאן כבר שנתיים. אי אפשר להאשים אותה שהיא חושבת שהיא מקומית ושאלו החיים האמיתיים שלה.


פיצול האישיות שחבוי בה בולט רק למי שהגיע מארץ זבת החלב והטחינה שלנו. זר לא יבין זאת. אבל על דבר אחד אין ויכוח, ואין לי מה לעשות בנדון : מדובר בילדה סמי-גרמנייה לכל דבר ועניין. היא נגיד לא מצליחה להבין מזג אוויר חם. הקיץ משתק אותה והיא פחות בעניין לקום מהספה למשל. היא פורחת בשלג ובקור ולא ממש מבינה למה קר לי כל הזמן. היא צוחקת על אחיה שלא מוכן לצאת לשחק בגינה באפס מעלות. היא אוהבת ללכת בגשם שוטף, לא שוכחת אף פעם לקחת ז'קט כשיוצאים מהבית, אפילו באמצע גל חום פסיכי, כדי שחלילה לא יהיה איזה משב של רוח. וואו רוח, זה הפחד האמיתי שלה. היא נמנעת מכל סוג של פרץ אויר, סולדת ממאוורר ואבוי (!) למי שמדליק מזגן לידה, היא אשכרה מצקצקת והולכת לחדר אחר. היא לא צריכה צעצועים אם יש לה חול ומקלות בסביבה, היא הולכת יחפה, ולא מבינה למה אני ואחיה מכסים את האוזניים כל פעם שאמבולנס או כבאית עוברת. מבחינתה הדציבלים המטורפים, שמקפיצים אותי מבהלה כל פעם מחדש, לגמרי הגיוניים מבחינתה. אה וכשהיא צועקת עליי "ניין"!!! אני לא אשקר, אני טיפה מפחדת.


אבל הוא, זה כבר סיפור אחר.


הקטנצ'יק זוכר הכל מהחיים הקודמים שלו, בכל זאת, שלוש וחצי שנים של תל אביביות טהורה. אז יוצא שכל דבר פה הוא משווה למה שהיה לו שם. בין הטרוניות הקבועות שלו: לשוקו אין את אותו טעם, האיש במקדונלדס לא נותן לו כמה קטשופ שהוא רוצה ואין פה מים מלוחים בים. אה והחברים שלו לא פה. בכל דבר הוא רואה את החיסרון בזמן שהיא, מאושרת עד הגג מכל פרח חדש שהיא מוצאת בגינה.


לפעמים אני ממש מקנאה בה, בעלק אירופאית הקטנה שלי. ביכולת הזאת שלה לקבל את כל מה שמסביבה ופשוט להיות שמחה בחלקה. יש ימים שאני אומרת לעצמי, למה את לא יכולה להיות קצת יותר כמוה? תראי איך היא אוהבת את החיים השקטים והרגועים שלה פה. איך היא תופסת בשתי הידיים הקטנות שלה את כל מה שיש לעיר הזאת להציע ועפה על זה. היא לא מרגישה החמצה או המתנה, ממש להפך. בימים כאלה אני מתמלאת ברוח חדשה רק מלהסתכל עליה. היא גורמת לי לרצות לעשות איזה שינוי, לצאת החוצה ולנסות להסתכל על כל הטוב שיש לחיים החדשים שלי כאן להציע. אבל יש גם ימים שאני פשוט לא מבינה איך היא יכולה לחיות כאן, וכועסת על עצמי שהיא לא מכירה משהו אחר. שאם לא הייתי מביאה אותה לפה, היא היתה יכולה לטעום אבטיח מעורבב בחול על שפת הים, ורצה לסבתא וסבא בלי בעיה. היא כבר היתה שרה את הכבש השישה עשר ומכירה את מיכל הקטנה. ואז אני מתבאסת ממש. בימים כאלה אני שואלת את עצמי אם עשיתי את ההחלטה הנכונה בשבילה, ואם אני לא מגדלת ילדה שתהיה שונה ממני וממנו, ודומה למקום שבו היא גדלה. לא שיש משהו רע בילדה שממחזרת זבל כתחביב, או נותנת "כיף" להומלס בפינת הרחוב. פשוט דמיינתי את הילדות שלה טיפה אחרת.


ככה יצא שהבית שלנו מורכב משני אירופאים מתחזים פלאס שני צברים גאים שמנסים לתפקד כיחידה משפחתית אחת. לפעמים אנחנו מצליחים למשוך אותם לתוך העולם שלנו שמורכב מבמבה, חפלה מזרחית בסלון ופתיתים עם נחשים, ולפעמים אנחנו עושים להם ג'סטה ונותנים להם להאמין שאנחנו לגמרי איתם שם. משחקים אותה נהנים מפיקניק בפארק עם פרעצל ובירה כשהאופניים שלנו קשורות בצד, ושלא קר לנו. לא קר לנו בכלל. אבל עמוק בפנים כל אחד מתבצר בפינה שלו ולא משחרר. בטוח שהוא יודע מה טוב ושהשני לא מבין בכלל.


העניין הוא שמפה לשם עברו כבר כמעט שנתיים מאז שאנחנו כאן


לאט לאט נפלה עליי ועל הקטנצ'יק שלי התובנה, שלחלום ולהתגעגע לארץ זה אחלה, אבל כרגע אנחנו פה, ואולי הגיע הזמן להתחיל להבין שוואלה, אלו החיים שלנו עכשיו. בואו, זה לא שאני מטילה וטו על יכולת המרמור שלי ושלו. ממש לא! זוהי זכותנו הטבעית כיהודים, ואף אחד לא יקח לנו את הזכות לקטר, להתקרבן ולהרגיש מקופחים! אין לי עניין להעמיד פנים שאני מקומית פה, ולעבור להיות בצד הנוזף של הבית. מצידי שהפירהרית הקטנה תמשיך להתלהב מכמה בלוטים שהיא רוצה, אני עדיין עוברת על הכותרות הראשיות של YNET, הארץ ו"דבקה" כל בוקר ומסרבת ללמוד גרמנית, מתוך עיקרון. אבל אולי, רק אולי, בינתיים, עד שנחזור הביתה, אני אנסה טיפה לראות את מה ששני האוייבים מבית שלי רואים, כדי להבין אם זה משהו מה באמת קורה פה. ואולי גם אני אצליח לראות את מה שהם רואים.


שנתיים כאמור. שנתיים. אבל לאט לאט אני מתחילה להרגיש את השינוי. בו, אבל גם בי.


למשל, כשרק הגענו לכאן, הוא ממש פחד מברקים ורעמים.

גם בארץ הוא שנא אותם, ברור. אבל שם הוא לפחות ידע מתי לצפות להם. אז היינו סופרים יחד את השניות בין הברק לרעם ומכסים אחד לשני את האוזניים או מתחבאים מתחת לשמיכה עד שזה היה נגמר. כאן זה לא ככה. כאן הרעמים יכולים להגיע סתם פתאום באמצע היום. בלי הכנה מוקדמת, באמצע יום קייצי חם. זה מבלבל אותו. הוא לא מבין מה קרה לעונות השנה המסודרות שהוא היה רגיל אליהן בארץ. שזה תכלס הגשם הראשון, הגשם האחרון, שמחה רבה אביב הגיע פסח בא, חם לי אני מזיע בא לי למות וחוזר חלילה.

אבל כאן, זה לא כזה ברור, וככה יצא שהילד שלי הפך לדני רופ קטן שכל הזמן בודק תזוזות של עננים ואת כיווני הזרימה של הרוח. הוא גם שואל כל מיני שאלות שמאלצות אותי לבדוק בגוגל תופעות אקלימיות כדי לא לצאת סתומה. "אמא, אם עכשיו קיץ. אז איך זה שיורד גשם?" "אמא, יכול פתאום גם לרדת שלג מהשמיים?" "אמא, למה גם קר לי וגם חם לי?". ואני עונה לו. ברור שאני עונה לו. שוב ושוב ושוב (!). הוא בסך הכל מנסה לעשות לעצמו סדר בראש הזכרתי לעצמי, והתשובות שלי כנראה עוזרות לו לחבר את העובדות למציאות החדשה שלנו.


אחרי שנתיים כאן, שבהן כל סופת ברקים ורעמים היתה מכניסה את כל הבית למצב חירום, שבהן לא היתה לו ברירה אלא לשמוע רעמים בלי הכנה, באמצע היום, כשהוא משחק בגן או סתם הולך באמצע הרחוב, זה נגמר. היום, הוא כבר לא מפחד מברקים ורעמים.


כמוהו, גם אני, בלי לשים לב השתניתי. השתניתי ממש. כלומר, העולם סביבי המשתנה ואני זרמתי איתו. אני יודעת שזה כולה שנתיים, אבל הרילוקיישן הזה מרגיש לי כמו פאקינג עשור. עזבו את זה שהתבגרתי, הזדקנתי והתבליתי. זה ברגיל. הקמטים וצלוליטיס היו כנראה תופסים אותי בכל מקום בעולם. ועזבו את התספורת החדשה שלי (דפקתי קארה לפנים!). אבל בין כל זה, אני מרגישה שלא רק הילדים שלי התחשלו פה, אלא גם אני.


מה שקרה בשנתיים האלה לפעמים מזכיר לי קצת מסע כומתה, רק שפה קיבלתי בסוף המסלול שריון.

לא כזה של צב, אלא כזה של אבירים. שריון מברזל שלפעמים מרגיש כבד לאללה, אבל איתו, אני מרגישה שכלום לא יכול יותר להפיל אותי. פיתחתי פה כושר עמידות פסיכי. מה מעמידות, עור של פיל!

להישאר לבד עם הילדים שהוא נוסע לעוד נסיעת עבודה, קל.

לעבור שוב דירה, בקטנה

לשרוד איתם חופשה של חודש בבית, עליי

לחכות ארבע שעות בתור למשהו רק כדי להבין שעמדתי בתור הלא נכון, לא נורא

להיקלע איתם לסופת שלגים כששניהם על הידיים שלי, שטויות

תכלס, תזרקו אותי עכשיו ממטוס בלי מצנח, ויש מצב שבדרך אני עוד מטגנת שניצלים


שיר שלפני שנתיים היתה נבהלת הרבה יותר בקלות, מהססת הרבה לפני כל החלטה, ובעיקר סקפטית, לגבי כל דבר. היום, עם כל הציניות שבי, אני מרגישה חזקה יותר, ובאמת מאמינה שבסוף, כמו שאמא שלי אומרת, הכל יהיה בסדר. אני חסינה להמון דברים שפעם היו גורמים לי להיכס למיטה ולשים את השמיכה על הראש. אולי לא קיבלתי שיריון. אולי זו שרשרת חסינות שהיא רק שלי ושהרווחתי ביושר, ואני לא מעבירה אותה לאף אחד אחר במועצת השבט! טוב נו, אולי לקטנה שלי ביום מן הימים כשהיא תיכנס לגן עירייה בארץ. אלוהים יודע שהיא תצטרך אותה.


הקטע הוא שזה קרה ממש ממש לאט. אבל ממש. אני לא מצליחה לשים את האצבע על הרגע שבו השינוי קרה, אבל הוא עלה לי בהרבה דם, דמעות ולא מעט כסף. אבל זה הגיע, ואני סוף סוף מתחילה להרגיש שלא משנה מה, אני יכולה להתמודד עם זה. וכמו הכל, גם זה יעבור. מי יודע אולי אפילו יהיה לי קצת כיף, ואני אמצא את עצמי רצה כמוה בגשם.




468 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול