• שיר דרוקר

שלום, אני נוסעת

הן מנסות כבר הרבה זמן לשכנע אותי.


"זו הזדמנות טובה" הן אומרות "את צריכה את זה לעצמך". "את הרי תשתגעי בלי הפסקה מדי פעם".

ואני כמו איזו סתומה עוד חושבת על זה. מתחבטת. מה את חושבת על זה בכלל?? תסעי כבר! סוף שבוע לבד, בלי הילדים. אני ולונדון אהובתי עם עוד 3 חברות טובות. נשמע חלום לא? ובכן, לא אצלי. כאמור אצלי הדיפולט הוא קודם כל להילחץ, ואז להתחיל להסביר לכולם למה זה לא יכול לקרות. לא בעולם שלי. אני לא יכולה לעזוב את הילדים שלי לשלושה ימים, לא עכשיו. לא כאן. דווקא לא כאן.


אני מבינה שזה חשוב להתגעגע מדי פעם. ואני גם יודעת שזה יחזק את הקשר שלהם עם אבא שלהם. תאמינו לי שרציונאלית אני מבינה שהכל יהיה בסדר וכולם יחזיקו מעמד וכנראה שרדו את ה 72 שעות האלה.

אז למה אני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא?


מאז שאנחנו גרים בברלין, הילדים הפכו להיות אני ואני הפכתי להיות הילדים. כלומר, חוץ מהשעות שבהם הם במסגרות, אני כל עולמם. סימביוזה מוחלטת. אין להם אף אחד כאן חוץ מאמא ואבא. תכלס, בין נסיעה אחת לשנייה של אבא, אני הדמות היציבה היחידה שיש להם בסביבה, אז איך עכשיו גם אני אעלם להם. אני החברה הכי טובה שלהם, אני אמא שלהם, אני הגננת שלהם ואני הרופאה שלהם. אני היצור הזה שדואג להכל, ואני תמיד בסביבה. אני יודעת. ייתכן ואני מעט אובססיבית. ממש מעט. העניין הוא שמאז שאנחנו כאן אני מרגישה שהם ממש ממש צריכים אותי. כאילו יותר מהרגיל.


או שאולי זה ככה אבל בדיוק הפוך? אולי אני מספרת לעצמי פה איזה סיפור ובעצם זו אני שממש ממש צריכה אותם?

בכל אופן, לא הרגשתי שאני מסוגלת לשחרר. דחיתי ודחיתי את קבלת ההחלטה עד שבועיים לפני הדד ליין. לשמחתי כל מי שמסביבי פשוט לא היה מוכן לוותר לי בקלות כמוני. אחרי עוד כמה שיחות העצמה מהבנות ומאמצים כבירים מצידו להבהיר לי שהילדים לא ימותו בשלושה ימים האלה, כמעט השתכנעתי והחלטתי ללכת על זה. הזמנתי כרטיס טיסה, סגרתי מלון והחלטתי שאני פאקינג עושה את זה. אני הולכת להסתכל לזה ישר לתוך הלבן של העיניים, לא לחשוב יותר מדי, ופשוט לנסוע. מה כבר יכול לקרות? יאללה לונדון, אני באה.


אבל רגע, לפני שאני באה, צריך להכין את הקרקע.


אני יודעת מה אתם חושבים. זה לא שאני לא סומכת עליו. אני לגמרי משחררת! באמא שלי! הוא אבא שלהם והוא יודע בדיוק מה לעשות כשאני לא בסביבה. אני רק אכין כמה דברים, למקרה חירום. אם יהיה איזה משבר. והרי יהיה משבר, תמיד יש משבר.



לא לא לא, אני לא אהיה מהאימהות האלה שמכינות סטים של בגדים לכל יום. אני רק אניח את הבגדים הרצויים במקום היחיד בארון שממנו הוא רגיל לשלוף, וזה יעשה את העבודה. ככה זה גברים, רק צריך לתת להם לחשוב שהם הצליחו לעשות את זה לבד וזה נותן להם מספיק ביטחון לפעם הבאה. מילאתי את הבית בממתקים, חטיפים, פירות וקופסאות של אוכל מוכן (וקפוא, רק ליתר ביטחון). כי אוכל זה נחמה, ומי לא צריך נחמה כשאמא לא בסביבה? תכלס, היו שם מספיק שניצלים להאכיל את פלוגה 101 של הצנחנים, אבל כמובן שליתר ביטחון השארתי לו מספר טלפון של הטייק אווי המועדף עליהם, ומייד עברתי להכנת הלו"ז. הלו"ז שלהם, לא שלי בלונדון חלילה. נקודת המוצא היא שכל עוד הם יהיו עסוקים, הזמן יעבור מהר, ובלי יותר מדי דרמות. עכשיו רק נשאר למצוא פעילות שתתאים לשני הצדדים משא ומתן.


זה אולי נשמע קל כלפי חוץ אבל זו בעצם המשימה הסבוכה ביותר של הסופ"ש הזה. הרי כבר מן המפורסמות שמדובר בשני צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים לחלוטין : בוני וקלייד מצד אחד, שרק מחפשים איך לגרום לעורק הראשי של אבא להתפוצץ מרוב עצבים, ומהצד השני, הוא, שאיך לומר, מעט התפנק בשנתיים האחרונות כשזה מגיע לתיחזוק הילדים, הודות לההתאבססות שלי השליטה שלקחתי עליהם. כמו כן העובדה שהם ביתרון מספרי עליו יכולה להיות מסוכנת, אז מייד סגרתי תוספת של שחקנית חיזוק משמעותי בדמות הבייביסטרית של הילדים, שלפחות יהיה מי שתוכל לתת עדות. בבגאז' של האוטו החבאתי עפיפון, פריסבי, שני כדורים וערכת כף ודלי לחול. בחישוב מהיר כל אביזר כזה הוא לפחות 10 דקות של שקט תעשייתי, מה שנותן לי לפחות שעה של דממת אלחוט, לעוד איזה קוקטייל. תכלס, כל עוד לא יהיו בלו"ז פעילויות מורכבות מדי שכוללות החלפת בגדים, נסיעות ממושכות, או לכלוך, ותמיד יהיו מגבונים צמודים בתיק, שני הצדדים אמורים לשרוד את זה.


שעה לפני שהמונית אספה אותי לשדה תעופה, נזכרתי גם לארוז לעצמי מזוודה, מטען וכמה כדורי הרגעה. לא נכנסתי אליהם לחדר לתת להם נשיקה כשהם ישנים, כי ידעתי שאני לא אצליח לצאת מהחדר בכזאת קלות פלוס העובדה שיש להם יש מין חוש שישי מפחיד כזה לדעת בדיוק מתי אני בחדר ואז לתפוס לי את החולצה ממש חזק כמו אמסטף. אז פשוט ירדתי למטה עם הטרולי שלי ביד. לבד. בלי להחזיק לאף אחד את היד, בלי מוצץ בכיס ובלי קופסא של שניצלים בתיק. בגלל שאני לא מורגלת בפנאי אפילו לא לקחתי איתי ספר או אוזניות. לא נורא, אני אתעסק בלאכול ולישון, הפעילות האהובה עליי בשעות הפנאי.


אני לא חושבת שאצליח לתאר במילים את החוויה של לשבת במטוס בלי הילדים. זר לא יבין זאת. בשנתיים האחרונות טיסה הפכה עבורי למילה נרדפת ל"אפוקליפסה". תמיד התיק שלי נראה כמו התיק של מרי פופינס שממנו יוצאים עוד עוד דברים שיעסיקו אותם. יש עליי 5 שעות ילדה הידועה בכינויה "ג'יהאד", שמרדימה לי את הרגליים באופן קבוע, וילד מתוק שמחזיק לי את היד ומראה לי צורות בעננים. התרגלתי לראות רק "פפה פיג" במטוסים, ואני שוברת שיא בלהתאפק לפיפי, כי אין מצב לקום. ואז פתאום, אני מגלה שיכול להיות אחרת. אני יושבת לי לבד במטוס, שותה כוס מיץ תפוזים, מצחקקת עם הדיילת שבדרך כלל בכלל לא מעיזה להתקרב לשורה שלי, ואל ת[גלו לאף אחד אבל אפילו הצלחתי לעצום עיניים ולנמנם קצת! אם הייתי יודעת שזה ככה הייתי מזמינה טיסה לתאילנד ולא מסתפקת בטיסה קצרה ללונדון.


כשהמונית עצרה בפתח המלון הלונדוני שלי, קלטתי שבעצם הזמנתי אותו כשחשבתי שאין סיכוי שהטיול הזה באמת יקרה, כי לא יהיה לי הרי את אומץ לנסוע. מה שאומר שזה מלון מאוד מאוד יקר ומרכזי בלונדון. פאק, מישהו כבר ישלם על זה. האמת היא שהתובנה היותר מפחידה היתה במעלית בדרך לחדר. רק אז בעצם הפנמתי שבפעם האחרונה שחלקתי חדר זוגי עם חברה ולא איתו היתה איפשהו בטירונות. אז זה היה נראה לנו הגיוני. אבל אני בת 40 עוד שניה, זה לא כזה ברור בשבילי שאני צריכה להסתובב ליד מישהו אחר בלי חזיה, להיכנס אחרי מישהו אחר לשירותים, או סתם לישון ליד מישהו שאולי ירצה לדבר איתי בבוקר! בבוקר! (מי אתם אנשים שאוהבים בוקר?!). אחרי שוידאתי 5 פעמים עם הפקידת קבלה שמדובר בחדר עם 2 מיטות נפרדות ולא מיטה זוגית אחת, הסכמתי לעלות לחדר ולפרוק את תיק התרופות שלי.


האמת שהשותפה שלי לחדר התבררה כתחרות לא רעה בכלל לשותף הגברי אליו הורגלתי, מינוס ההירדמות בלילה בכפיות. פתאום גיליתי שיש לי ממי להלוות אודם, לחלוק את מחליק השיער או הבושם, ואפילו מצאתי מי שיחווה דעה אמיתית על האאוטפיט שלי בבוקר. שוקלת מעבר צד, Stay tuned.


ירדנו חזרה ללובי, יחד עם שתי חברות נוספות, שהגיעו לפגוש אותנו מהארץ. היה להן ריח מוכר של בית ועיתוני "לאישה" במזוודה, ואני לא יכולתי להפסיק לחבק אותן. התיישבנו ארבעתנו סביב שולחן, פרשנו את המפה ותכננו את הכיבוש העיר. נתחיל ב GAP, נעבור ל COS, באחת וחצי כבר יש לנו שולחן מוזמן ללאנצ'. משם ביקור במקדש The Ordinary ואז בריצה קלה להצגה המוקדמת של המחזמר שהזמנו. באמצע עוד צריך להספיק לשתות תה ועוגה כמיטב המסורת. בקיצור יום עמוס, צריך להתחיל לזוז. מילת המפתח של הטיול היא "למקסם", ובדיוק בשביל זה אני כאן.


יצאתי החוצה מהמלון אל האוויר הקריר של לונדון ולקחתי נשימה ארוכה. יש משהו בלהגיע מברלין ללונדון שמרגיש קצת כמו לקפוץ לעתיד. אפשר לשלם בכרטיס אשראי בכל מקום, בלחיצת כפתור להזמין המון דברים לכל מקום ובאופן כללי יש פה מסביב תחושה שדברים זזים יותר מהר. אה וכולם מדברים אנגלית! ולא נזפו בי! אפילו שבמקרה דרכתי להם על שביל האופניים. הם רק חייכו וצלצלו במין פעמון עדין שעושה נעים באוזן. בהתחלה הייתי חשדנית, בכל זאת, פוסט טראומה וזה. כשהמלצרית שאלה אותי איך עובר היום שלי, עניתי לה "למה היא שואלת?" וש"לא תדאג, כי כבר שילמתי". קלטתי שהבהלתי אותה ושאני מתנהגת כאילו הגעתי מהכלא של השטאזי. אני חייבת להשתחרר, הם סתם נחמדים כי הם נחמדים. תנשמי.


מה אני אגיד לכן, לונדון היתה טובה אליי. טובה מאוד. הסנפתי כל מה שהיה לעיר להציע. אוכל, תה, שופינג ובעיקר חברות טובות ומשוגעות שזרמו לכל עבר. הלכתי ברחובות בתחושת אופוריה מטורפת, מסטולה מתחושת החופש, מלהיות אדון לעצמי, ולהיות עסוקה כל היום בלפנק לפנק לפנק. במסגרת מיקסום החוויה, התחפשנו בלילה לחבורת סקס והעיר הגדולה, עלינו על עקבים ואודם והלכנו לבדוק את הסצינה הלילית בעיר. לא עברו 10 דקות עד שהבנו שתיזוזי היום נתנו את אותותיהם ואם אנחנו לא עוברות עכשיו (!) לכפכפים, אין מצב שאנחנו ממשיכות את הלילה. עברנו לבירקנשטוק והראנו לצעירים הלונדונים שחושבים שהם כאלה מגניבים, מי מכיר בעל פה את השירים של הספייס גירלז וכמה בירות בחורה קטנטנה באמת יכולה לשתות.


לונדון הזכירה לי דברים שקצת שכחתי על עצמי בשנתיים האחרונות. למשל שאני יכולה לטייל בעיר זרה עם תיק קטנטן ושאני לא צריכה כלום עליי חוץ מכרטיס אשראי וחברה טובה לידי. נזכרתי שזה בסדר ללכת סתם בלי מטרה ובלי להתסכל על השעון ופשוט לא לדאוג לכלום. נזכרתי שאני אוהבת לאכול עוד דברים חוץ משאריות של ארוחת ילדים במקדונלדס ושקוקטייל באמצע היום עושה ממש טוב לנשמה. נזכרתי איך זה להתגעגע אליהם, וכמה טוב לי איתם, אבל גם בלעדיהם. דיברתי איתם בטלפון מדי פעם וקיבלתי תמונות שלהם, אבל ככל שהזמן עבר, הבנתי שהכל ממש בסדר. שאני לא צריכה לבדוק להם דופק כל כמה שעות כי זו החופשה שלי ומותר לי לעשות כיף גם בעצמי בלי יותר מדי ייסורי מצפון. יש לי מספיק מהם ביומיום. הרי גם המשפחה שלי, בדיוק כמוני, עסוקה כרגע בלתרגל עצמאות.


חזרתי הביתה בערב. הם כמובן חיכו לי (לי = למתנות שלהם). אחרי שעתיים של שיגועים בסלון, חביתות שעפו באויר, והרדמות מהגיהנום, כמעט ושכחתי את תחושת החופש שאחזה בי אך לפניי כמה שעות. אבל משהו בי השתנה, נשמתי אחרת. הייתי סבלנית יותר. רגועה. חזרתי עם בטריה מוטענת לגמרי. העולם לא קרס לתוך עצמו בסוף השבוע הזה שלא הייתי בבית. האמת היא שהבוגדים האלה אפילו כי נהנו בלעדיי. ככה? אין בעיה, אני מייד הולכת להזמין את החופשה הבאה שלי.



369 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול