בימים הראשונים שלנו כאן הגוף שלי הבין שהוא חייב להיות חזק, שאין לו ברירה אחרת ושזה לא הזמן להתפנק. אני חייבת לתפקד ואם אני קורסת, כל המפעל הזה שקוראים לו "בוא ננסה לשרוד את הרילוקיישן הזה" קורס יחד איתי. הגוף שלי נכנס למוד הישרדותי. ממש כמו בטירונות: תורנות מטבח, שמירות בלילות, וסחיבות פק"לים. רק שפה לא יוצאים שבת ואמא שלי לא תגיע לשער של הבסיס עם סיר של מפרום וקוסקוס. הבנתי שעם כל הבלאגן מסביב, אני חייבת להישאר חזקה, ובראש שלי בימים הראשונים שלי בברלין, הפכתי לג'י איי ג'יין.

2 ילדים על הידיים, אחת במנשא ואחד על הגב או בעגלה, מצאתי את עצמי הולכת שעות על גבי שעות בעיר כדי לחפש להם אוכל שהם יסכימו לאכול, לקנות בגדי חורף נורמלים לכולנו, או סתם בחיפוש אחרי מקום שבו אפשר להעביר את הזמן בלי לקפוא מקור. וונדר וומן היתה קטנה עליי אז, סחבתי משקלים על הכתפיים, מזוודות, רהיטים, קניות. זה הגיע למצב שהמודד צעדים שלי באייפון היה שולח לי התראות של "השתגעת?!", "הגזמת!!", "תעצרי".

במסגרת תפקיד לוחמת הקומנדו שאימצתי לעצמי, לא הראתי חולשה ובטח שלא ביקשתי עזרה. גם לא ממנו, שהיה עסוק בעולמו שלו. בשיחות טלפון עם המשפחה והחברים בארץ כולם כל הזמן שאלו איך הילדים מתאקלמים? איך העיר? מגניב שם? איך הוא מסתדר בעבודה החדשה? מה עם דירה? עליתם כבר למגדל הטלויזיה? מלא מלא שאלות על הכל, אבל אז באיזו שיחת טלפון לילית עם אמא שלי, אחרי שכבר דיברנו על כל העולם ואחותו, היא פתאום שאלה אותי "ומה שלומך את, נשמה שלי? "את שומרת על עצמך? את אוכלת?"

שתקתי בטלפון כדי שהיא לא תשמע את הקול הרועד שלי אבל היא הרי יודעת הכל גם בלי שאגיד לה. אחרי שסגרתי את הטלפון הגוף שלי נזכר שגם לו מגיע קצת הפסקה וקרס. נשכבתי על המיטה קודחת מחום ולא הצלחתי לקום. וכך, אחרי יממה של גסיסה איטית במיטה הבנתי שאין ברירה, אני צריכה לקחת את גורלי בידי, ופתחתי את הגוגל.

אני והגוגל טרנסלייט התחלנו לחפש טלפונים של רופאי משפחה בברלין. הצלחי לאתר כמה שמות שלא הצלחתי להגות, אבל התואר דוקטור ליד השם עשה את העבודה ובמצבי, זה לא הזמן להיות בררנית. בשיחת טלפון הראשונה ניסיתי בטון מתחנחן להסביר לפקידה שאני עדיין לא דוברת גרמנית אבל אני מאוד חולה ואני מבקשת לקבוע תור דחוף לרופא. היא אמרה משהו שנשמע כועס וניתקה. לטלפון השני הגעתי מוכנה עם כמה מילים שכתבתי על דף בגרמנית אבל שוב לא הצלחתי לעבור את המשוכה. לטלפון השלושים ושתיים כבר הגעתי כועסת. הפקידה אמרה שיש לה תור פנוי עוד 3 שבועות. שאלתי אותה מה עושים אנשים גוססים בעיר הזאת. היא אמרה באדישות שהפתרון הכי טוב הוא ללכת למיון.

סבבה. ככה אתם רוצים את זה? אין בעיה.

חיכיתי לשעת ערב מאוחרת אחרי שכולם נרדמו ולקחתי את עצמי למיון. הכל כאב לי, היה לי קר וחם ורק רציתי תרופות. אני והגוגל מפס הצלחנו להגיע למיון בבית חולים ענקי שנמצא במרכז העיר. כשנכנסתי ראיתי המון אנשים שנראים סובלים כמעט כמוני ומעליהם לוח שעליו כתוב משהו בגרמנית עם המספר 6 מסומן בעיגול. שישה אנשים לפני? קטן עליי, אני מתל אביב.

ואז ראיתי תור של אנשים. אני אמנם חדשה פה בעיר אבל אם יש משהו שכבר הבנתי בעיר הזאת, זה שאם יש תור, עומדים בו. אחרי 40 דקות הגעתי לאחות שנתנה לי מלא טפסים למלא, בגרמנית כמובן. אמרתי לה שאני מדברת רק אנגלית והיא אמרה בתגובה שזו גרמניה, ובגרמניה מדברים גרמנית. היא לקחה לי בחזרה את הטפסים מהיד ודחפה לי מדחום לפה. המדחום הראה 39.7 אבל על הסוהרת זה לא עשה רושם והיא שלחה אותי לשבת ולחכות לרופא. עברה שעה, אף אחד לא זז מהכיסא שלו בחדר ההמתנה. עברה עוד שעה. וכנראה עוד שעה. ואז כנראה נרדמתי, והתעוררתי. ואז הלכתי לשירותים. וגם קניתי שוקולד במכונה מחוץ לחדר ההמתנה. כשחזרתי לא הרבה השתנה בחדר המתנה. פתאום יצאה הסוהרת מהדלת המיוחלת והייתי בטוחה שזהו, תורי הגיע, היא הבינה שאני ממש ממש חולה ותצעק בקול חזק "גברת דרוקר, בבקשה, המתנת מספיק, סבלת מספיק, בואי, אנחנו נטפל בך".

ובכן, פחות.

האחות טיפסה על אחד הספסלים מחקה את הסיפרה 6 על הלוח וכתבה 8.

"סליחה, מה כתוב שם?" שאלתי את הטינייג'רית שישבה לידי והצבעתי על הלוח. "אה, זה אומר שזמן ההמתנה כרגע הוא 8 שעות". אמרתי לה תודה, קמתי וחזרתי הביתה.

הגוף שלי פשוט יאלץ להתחשל מעכשיו, אנחנו בגרמניה אחרי הכל.