עוד לא עברה שנה מאז שהגענו לכאן ואני כבר רואה אותו משתנה לי מול העיניים. אני לא יכולה לשים את האצבע על מתי בדיוק זה קרה אבל זו כבר עובדה - היצור הקטן והשובב שלי, הילד עם האש בעיניים והקוצים בטוסיק התגרמן. כן כן ,מה ששמעתן, הוא פשוט התגרמן.
אז נכון שהרילוקיישן הוא מתנה עבורו, הוא לומד עוד שפה וזה מפתח את המוח בלה בלה בלה, אבל לתופעת הלוואי הזאת שבאה עם המגורים בגרמניה, אף אחד לא הכין אותי.
זה התחיל בקטן, התחלתי לשים לב שהבובות שלו על המיטה מסודרות לפי הגודל, את הלגו הוא חילק לתאים קטנים לפי צבעים ונעלי הבית שלו נמצאות תמיד (אבל תמיד) באותה פינה ליד המיטה. הוא התחיל להעיר לאחותו הקטנה שהיא מדברת בקול רם מדי ברכבת, וציקצק לי כשלא הורדתי את הנעליים בכניסה לבית כי "זה מכניס חול הביתה". אבל כשהוא סידר את גיבורי העל שלו בטור ישר בדרך לשטוף ידיים, ונזף בספיידרמן שהוא לא עומד בדיוק מאחורי סופרמן, שם כבר ממש התחלתי לדאוג.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה נורא כיף שהוא מסודר ומנומס כל כך פתאום, כשסבא וסבתא באים לביקור הם לא מפסיקים להגיד כמה שהילד מתורבת ועצמאי ואני רק מחייכת בגאווה מתחת לשפם וקוצרת את הפירות (ששתלו הגננות הגרמניות).
אבל רגע, יש גבול! מה קורה פה? איפה הילד שלי? מה קרה לשטן הקטן שהיה מורח לי את הבננה על כל הספה, מפזר לי חול הקינטי בכל חור בבית ומדביק לי חתיכות פלסטלינה במקומות בגוף שחלקם עדיין לא נמצאו? איך זה יכול להיות שזה אותו ילד שלפני שנה הייתי צריכה להתחנן בפניו להוריד את הצלחת מהשולחן בסוף הארוחה, ואז עם חיוך זדוני הוא היה מסתכל עליי והופך את הצלחת עם האוכל על הריצפה.
אבל יש גבול, אני לא אתן לגרמנים לנצח שוב! לא מתאים לי לחיות עם השילוב של פורסט גאמפ ואנגלה מרקל בבית. מה השלב הבא? ילד עם מבטא יקי ותסרוקת מסודרת מדי עם שביל בצד?
אז החלטתי שאני הולכת לעשות מעשה, ולמחרת בערב, אחרי שהוא ניצח אותי בעוד משחק טאקי, הכרזתי בביטחון:
"יאללה קטנצ'יק - למקלחת".
"אבל אמא, לא סידרנו את הצעצועים"
"כן, אני יודעת, לא נורא. נסדר אותם מחר"
(טה טה טה דם!!! שמעתי את הגלגלים שלו במוח נעצרים לפתע)
"אז החדר יישאר ככה? מבולגן?" הוא שאל בחשש
"כן" עניתי בביטחון
"אבל למה?" הוא שאל ברצינות תהומית
"כי לפעמים בלאגן זה כיף"
הוא התסכל עליי במבט מודאג ואפילו קצת מיוסר, אבל נכנע והלך להתקלח
למחרת הוא חזר מהגן וסיפר לי שהיום הוא היה קצת שובב.
"מה כבר עשית קטנצ'יק?"
"את יודעת אמא", הוא סיפר לי בעיניים צוחקות, "היום כשהגננת אמרה לנו ללכת לשטוף ידיים לפני ארוחת הצהריים, אז במקום לשטוף מיד את הידיים, אני ודניאל הלכנו לצד השני של הכיתה ועשינו תחרות ריצה במסדרון"
"באמת?? אתה כזה שובב לפעמים" אמרתי לו ומייד הסתובבתי ונשמתי לרווחה.
יש עוד תקווה.