• שיר דרוקר

זוגיות על ספידים



אני ברת מזל, באמת. התחתנתי עם החבר הכי טוב שלי. אנחנו ביחד כבר 16 שנה. הוא מכיר אותי הכי טוב, קורא אותי בלי שאני צריכה לדבר ויודע תמיד איך לשמח ולרגש אותי. עברנו המון קשיים יחד והוא תמיד נשאר הסלע היציב שלי בתוך ים הבלאגן. אני יודעת שביחד אנחנו יכולים לשרוד הכל.


ובכן, כל זה היה נכון עד הרילוקיישן.


בחודשים הראשונים כאן הפכתי לבולדוג. הפרצוף שלי קיבל מין עווית ממורמרת כזה, הגבות שלי היו מכווצות בזוית זועפת, והפה, וואו, הפה. פשוט הפסקתי לדבר והתחלתי לירות מילים. בעיקר אליו – כי מבחינתי הוא הגורם היחיד לסבל שלי פה והאשם הבלעדי למה שהחיים שלי הפכו להיות. תאמינו לי, זה היה רע. אדמת גרמניה לא ידעה הפגזות כמו אלו שהנחתתי עליו בכל הזדמנות, ברמה שחילופי המילים ביננו היו בהברה אחת בלבד: "קח", "תן", "לא", "לאאאאאאאא". בוקר אחד אפילו החדרנית חשה עצמה ורדה רזיאל זקונט וניסתה להבין מה קרה ולמה אנחנו ככה. אמרתי לה את המילה היחידה באנגלית שהיא הבינה. "רילוקיישן". היא הניחה לי את היד שלה על הכתף בהבנה ויצאה מהחדר. בערב ראיתי שהיא השאירה לי בקבוק יין נוסף על השיש במטבח.


בימים ההם פשוט לא הצלחתי לשחרר לאויר העולם אפילו לא מילה אחת טובה. האמת שגם לא ממש ניסיתי. הייתי עצבנית ומלאת טענות כרימון. למזלי העיר סיפקה (ועדיין מספקת) לי המון על מה להתלונן. החודשים הראשונים פה נראו כאילו אלוהים החליט להריץ עליי בדיחה כדי לראות אם אני שורדת את אתגר הנינג'ה הזה. קור כלבים, עיר זרה, חדר בבית מלון עם 2 מזוודות שאני אמורה לקרוא לו בית, תינוקת שעברה לגור בתוך מנשא מתחת למעיל שלי (בחיי, היא ירדה מהמנשא בהליכה מהירה), וילד מבוהל שלא מבין למה פתאום הוא אוכל נקניקיות פעמיים ביום.


והוא.

הוא שהגיע לכאן נרגש ונלהב לתפקיד חלומותיו, ולא מבין למה העזר כנגדו, הרוח מתחת למפרשיו, הפכה לציקלון.

בחודשים הראשונים הסתובבתי עם הנרטיב שרע לי פה, ולא משנה מה יקרה, ימשיך להיות לי רע. זו היתה טעות לעבור לפה ואני רוצה הביתה. עכשיו. אפילו הוא, שמכיר אותי ונערך מבעוד מועד עם אפוד מגן, לא ידע מה פגע בו. הפכתי למפלצת נרגנת ושקטה, שזה הכי מפחיד. לא שיתפתי פעולה, הייתי פסיבית לגמרי, מנומסת וקורקטית בלי נשמה. ממש כמו גרמניה אמיתית.


רק מחשבה אחת הסתובבה לי בראש: הוא הסיבה שבגללה באנו לכאן, והחצי הפולני שבי לא יתן לו לשכוח את זה. אפילו לא לשניה. אני נחושה לסבול, לא מוכנה להינות לרגע לא משנה כמה הוא ינסה. והוא ניסה.


הוא לא עבד בחודש הראשון מתוך כוונה שנבלה את התקופה הראשונית כאן כמשפחה. נכיר את העיר ונחווה אותה יחד לפני שהשיגרה מתחילה. אני מצידי ביליתי את זמני בעיקר בהמצאת דרכים מקוריות לרצוח אותו וגלישה באתר של אל על, מחפשת דילים חזרה לתל אביב.


חודש אחרי שהגענו לכאן, חגגתי יומולדת 37, וכפי שכולנו יודעות, יומולדת זה זמן מצויין להתקרבנות. אז אני עפתי על זה בכל הכח. הוא קיבל את כל הגשטל: בכי, שיחות קורעות לב עם הארץ, חוסר שיתוף פעולה וכמובן איך אפשר בלי "הכל בגללך" כל כמה דקות. זה היה יום באמת מזעזע ובערב, אחרי שהנרטיב שלי ואני התעייפנו וכבר הייתי בדרך למיטה, הוא התעקש שנצא כמשפחה לאכול ארוחת ערב כדי לחגוג לי את היומולדת.


נשמתי עמוק וספרתי בלב עד שלוש ואז נבחתי עליו: "השתגעת? אני לא מוציאה את הילדים בקור הזה החוצה!!!" הוספתי קצת "תכין לעצמך חביתה ונגמור עם זה" וקינחתי ב"היית חייב להרוס את הכל הא?"


אבל הוא, עקשן ונחוש כמו שרק הוא יודע להיות, לא שיחרר. האמת שכבר הייתי עייפה מדי למלחמות באותו יום, אז התרצתי, לבשתי מעיל מעל הפיגמה, ארזתי את הילדים ויצאנו מהבית. הוא היה אקסטרה נחמד אליי בתחנת המטרו, ניסה לתת לי יד ואמר שאני לא נראית יום מעל 25. אבל אני, כמו שאני, רק המשכתי לחשוב אם ביטוח החיים שלו תקף גם במקרה של "נפילה" לפסי הרכבת. כשהגענו למסעדה הוא הזמין בקבוק יין והכריח את הילדים לשיר לי "היום יום הולדת". הוא היה במצב רוח מעולה וזה רק עיצבן אותי יותר. מה אתה שמח? מה טוב לך כל כך? חשבתי לעצמי בלב תוך שאני מנסה לזרז את הארוחה הזאת כדי לחזור כבר למיטה.


ואז הם הגיעו.


בהתחלה אחי הקטן התיישב לידי, ואז האחיינית שלי קפצה עליי. בזוית העין קלטתי את אמא שלי, ואת גיסתי עם הקטנה שלה על הידיים שלה, בוכות. וככה, אחד אחרי השני כל המשפחה שלי נכנסה למסעדה ההזויה הזאת באמצע השכונה שלי בברלין. מחזיקים בלונים ופרחים.


בין כל הדמעות והחיבוקים ראיתי אותו עומד שם ומסתכל עליי. כנראה שלא משנה כמה אני אנסה לנגח אותו, הוא לא יפסיק לנסות לרצות שיהיה לי טוב.


אז החלטתי להפסיק לכעוס. עליו (על הגרמנים אני עדיין כועסת). זה קשה אבל אני עובדת בלנסות להיות שוב שלו ואיתו.


אבל אל תגלו לו עדיין, שימשיך ולנסות לעשות לי טוב.



585 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול