• שיר דרוקר

מרי פאקינג פופינס


הוא טוען שהוא אמר לי את זה מראש. שהוא הדגיש את הנקודה הזאת כמה פעמים לפני שעברנו לכאן ושזה בפירוש היה ברור וידוע לשנינו. הוא אמר? אני לא זוכרת. הוא באמת תמיד אומר לי שאני שומעת אבל לא באמת מקשיבה. נו, זה כנראה הלך לאיבוד בין לארוז את המכולה, לארגן ביטוחי בריאות, להיפרד מכולם טלנגב את הדמעות. או אולי פשוט לא רציתי לזכור שהוא אמר לי את זה. כי תכלס, אם כן הייתי זוכרת, אין סיכוי שהייתי מסכימה לזה.


אבל אז נחתנו, והתמקמנו ואני לאט לאט מתחילה להיזכר בכל מיני משפטים שלו שנאמרו באגביות מעצבנת בין מינהלה אחת לשניה. משפטים כמו "הגן שלה מקבל ילדים רק מגיל שנה ומעלה" או "הם לא מאשרים לנו להכניס אותה לגן באמצע השנה", ו- "איזה כיף שתהיה לך חופשת לידה כ"כ ארוכה".


ידה ידה ידה אנחנו בנובמבר והגן שלה יתחיל רק בספטמבר הבא (סמיילי מבוהל מאוד!).


אוקיי, אוקיי, בלי פאניקה. זו הילדה השניה שלי, כבר עשיתי את זה בעבר. לתקופה קצרצרה של 5 חודשים אבל עשיתי. היא גם כבר לא עובר עם ראש שמתנדנד לכל מיני כיוונים, היא בת 4 חודשים ולפעמים אפילו מחייכת אליי באופן רצוני. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ובכן, קשה מאוד.


יום שני בבוקר הגיע, הקטן לוקח את התיק גן שלו, הגדול לוקח את תיק הלפטופ שלו והם יוצאים מהבית אל היום שלהם. אני והיא שומעות את הדלת נסגרת. היא יושבת על הכיסא אוכל הלבן שלה (של איקאה כמובן) ומסתכלת עליי. אני מסתכלת עליה בחזרה ואז זה היכה בי באמת. זו רק אני והיא בבית, לבד, כל היום.


ובכן, מייד עשיתי את הדבר הבוגר היחיד שיכולתי לעשות והתחלתי לבכות. אבל לא רק, גם התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה לחזור הביתה. שאני לא יודעת להיות בבית שנה עם תינוקת ושלא חתמתי על זה! היא כמובן העבירה את השיחה למצב וידאו וביקשה ממני לכוון את המצלמה לקטנה. הבנתי שאין עם מי לדבר והגיע הזמן לעשות מעשה; אז שמתי מוסיקה עם שירי ילדים, הבאתי לה רעשן, פאזל מעץ ואפילו ציירנו קצת. מעכתי לה בננה והייתי די מוכנה להכתיר את עצמי לאם השנה, עד שהבנתי שהשעה רק 09:40.


אלוהים, איך אני שורדת עוד 12 חודשים של חופשת לידה? מי מת והפך אותי למרי פאקינג פופינס? Haven’t the Jewish people suffered enough?


החלטתי שאנחנו חייבות לצאת קצת מהבית. לנשום אויר. הגרמנים אומרים שטיול באויר הקר עושה לתינוקות טוב והם נרדמים מהר, וכמו שאנחנו כבר יודעים, הגרמנים אף פעם לא טועים, אז יאלה, טיול. אני מתחילה להלביש אותה. שכבה, ועוד שכבה, ואוברול צמר וחליפת שלג, וכפפות וכובע ושני זוגות גרביים.


אני מסתכלת על גוש הטקסטיל שיושבת מולי בעגלה ומבינה שאני חייבת להוציא אותה מהבית תוך 3 דקות אחרת היא מתאדה לי מרוב חום. אני מתלבשת ממש מהר ולוקחת איתי תיק שלא היה מבייש טרק בקולומביה ובתוכו בקבוקים, בגדים להחלפה, מגבונים, נישנושים, כל מיני בובות מרעישות, מוצץ בפה, מוצץ לשעת חירום ומטריה. אנחנו יוצאות למעלית, מזיעות אבל אופטימיות. אני כבר ממש מתחילה להרגיש את האויר הקריר מחוץ לדלת הבניין ולשמוע את השיר של רוקי שמגיע עם הידיים למעלה לקצה גרם המדרגות כשריח מוזר עולה באפי.


שיט, היא עשתה קקי.



323 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול