גדלתי בבית עם שני אחים. אמנם ידעתי לשחק בגומי ואספתי מכתביות, אבל הכי אהבתי לשחק כדורגל עם הבנים. הם אפילו התחילו לקרוא לי "ולדראמה" כי כשרצתי עם הכדור השיער שלי נראה כמו שלו. אבל אז כל החברות שלי התחילו לרקוד ג'אז בלהקה השכונתית ואני רציתי להיות כמותן. אז הפסקתי לשחק והתחלתי לרקוד. מה אני אגיד, לא הייתי המגבון הכי לח בחבילה. רקדתי קצת מוזר בשורה השלישית של הלהקה, אבל המשכתי ללכת כל שבוע. כי רציתי להרגיש שייכת, להיות כמו כולם.
היום אני כבר יודעת שהצורך הדבילי הזה שלי לא להרגיש שונה, מנהל אותי כבר שנים, ומכתיב הרבה מההחלטות שלקחתי בחיים. יש כאלה שיעשו הכל כדי להיות מיוחדים או לבדל את עצמם מהשאר. אני רק רוצה להיות כמו כולם; לדבר כמו כולם, להתלבש כמו כולם, ולהיות איפה שכולם נמצאים.
כשהייתי בת שנתיים, בזמן שאני ואחי הגדול שיחקנו אצל הבייביסיטרית שלנו בחצר, נתתי ספרינט עם עגלת הצעצוע שלי ונפלתי. כמובן שאני לא יכולה לעשות שום דבר בקטנה, אז הצלחתי להוסיף טוויסט לעלילה בדמות שפיץ חד ומתכתי נכנס לי לעין ימין. אחרי סאגה ארוכה וסוחטת דמעות שיכולה להתאים לסרט ערבי של שישי בצהריים, השתחררתי מבית החולים כשאני נראית כמו דיויד בואי, ורואה רק בעין אחת. לתמיד.
זה לא סיפור טרגי. ממש לא. אני הרי לא באמת זוכרת מה זה לראות בשתי העיניים, והעובדה שיש לי עין אחת בצבע חום ועין אחת בצבע אחר, לא היה אף פעם אישיו. בשביל ההורים שלי המשכתי להיות הילדה הכי יפה בעולם, ובשביל האחים שלי הייתי אותה ילדה נודניקית עם קול מעצבן.
אבל בבית ספר, איפשהו לקראת הבת מצווש, בין הבוק לבין הנשיקה הראשונה של החברה הכי טובה שלי, התחלתי להבין שאני נראית קצת אחרת. קצת חוסר ביטחון, פה ושם איזו הערה עוקצנית מילד בבית ספר ותמונת מחזור אחת שפשוט לא הסכמתי להצטלם אליה. מאז כבר הבנתי שהדבר החכם לעשות יהיה לשנות את הסיפור. במקום שיתלחששו עליי מאחורי הגב, או יבהו לי בעיניים בקטע קריפי, הייתי מעלה את הנושא לבד וצוחקת עליו, אתנחתא קומית שכמותי. אפילו התחלתי להפיץ בבית ספר כל מיני שמועות שיהפכו את הסיפור שלי לסקסי ומעניין : שנכנס לי עיפרון לעין, שהשתתפתי בקרב מכות בשכונה, או שחתול שרט אותי ממש חזק. זה הפך אותי לילדה מאוד מוכרת בשכבה, ואף אחד יותר לא שאל שאלות. אחרי כמה חודשים, בעזרת ההורים שלי ורופא העיניים המלאך שלי, מצאנו פיתרון קוסמטי מתאים, שבעזרתו הצלחתי מאז להחביא את ה"דפקט" שלי. כמעט. פה ושם עדיין עולות תהיות, אבל אנשים מבוגרים הם לרוב לא ילדים, ורובם מצליחים להתאפק.
מאז הפכתי למומחית של ממש בהסתרת ה"דפקטים" שלי. אחרי הצבא כולם הלכו ללמוד, אז כמובן שגם אני רציתי. אממה, הלכתי ללמוד לתואר ראשון במכללה ולא באוניברסיטה. רציתי מהר, רציתי להמשיך לעבוד ותכלס, הייתי מאוד גאה בעצמי. פאקינג הצלחתי לסיים תואר ראשון. זה לקח לי רק 4 שנים, 2 הלוואות ושיעבוד של הדירה של ההורים שלי. אבל כשניסיתי להתקבל להתמחות אצל שופטת במחוזי היא אמרה לי שאני מאוד נחמדה ושנונה אבל היא לא לוקחת בוגרי מכללות לעבוד איתה. "בוגרי מכללות" היא אמרה כאילו סיימנו מסלול מיוחד לתלמידים טעוני יכולת. אחרי שסיימתי לבכות, נרשמתי לתואר שני באוניברסיטה כדי למחוק את אות הקלון. שתקפוץ לי כבודה, אני עוד אראה לה שאצליח להיטמע עד שהיא לא תבחין בכלל בהבדל. חוצמזה, אין כמו קצת השפלה כדי לדרבן אותי לרצות להוכיח את ההפך.
כשעברנו לדירה שכורה בתל אביב, הרגשתי הכי כמו עב"מית. עד אז הכרתי את תל אביב רק בלילות כשיצאתי לבלות. אבל לגור שם זו היתה אופרה אחרת לגמרי."הם לא עובדים?" הייתי שואלת אותו כל הזמן. כולם יושבים כל היום בבתי קפה וקוראים עיתון, יפים, זוהרים, מגניבים. ואני הייתי מסתובבת ברחובות עם שקיות הקניות מ"סופר באבא" מרגישה הכי לא שייכת. עבדתי קשה בלהיראות כמותם: קניתי אופניים, התחלתי לשתות קפה בכוסות של טייק אווי ולקנות דיסקים ב"אוזן". הייתי חוזרת על משפטים שחברות שלי היו אומרות על המקום עם ארוחת הבוקר הכי טובה בעיר, או על מסיבה שאסור לפספס. רוב הזמן הצלחתי לעבוד על כולם שאני חלק מהדבר. אפילו האחים שלי התחילו לקרוא לי "הפלצנית מתל אביב". אבל גם הם ידעו שאני עדיין מוציאה את השמיכות לאוורור בחוץ על המרפסת. בכל זאת, פתח תקווה.
כשהגענו לברלין מהר מאוד הבנתי שאני לא מתאימה לנוף פה. אני נראית אחרת, מדברת אחרת, ומתנהגת אחרת. ביום הראשון עם הקטנצ'יק בגן, עמדתי בחצר וקלטתי שרק הילד שלי לובש טרנינג של FOX ויוניקלו. אני אגב עדיין לבשתי ג'ינס הריון למרות שהקטנה כבר בת חצי שנה. התחלתי את תהליך ההתבוללות בשופינג היסטרי של כל דבר שראיתי אצל ילדים אחרים בגן או ברחוב. הקטנצ'יק עלה על ג'ינס טרמי ונעלי שלג עם תוספת של ז'קט מצמר אלפקה והקטנה התייצבה כבר למחרת עם מכנסיים ועליהם חצאית, בהדפסים שונים כמובן. לזה היא התאימה צעיף מחריד, כובע דוחה ומגפיים שאינן קשורות לכלום בשום פנים ואופן, אבל יש בתוכן פרווה. אני זוכרת ששלחתי לאמא שלי סרטון של הקטנה מהגן עושה את הצעדים הראשונים שלה. אמא שלי בתגובה כתבה "למה הילדה לבושה כמו הומלסית. אתם צריכים עזרה עם כסף?". מאז, לפני כל ביקור בארץ, אני הולכת לקניון וקונה כמה שמלות גנריות מ H&M כדי למנוע שאלות נוספות. גם הוא בעל כורחו נאלץ לעבור ללוק ברלינאי טיפוסי, אבל אצלו זה היה ברגוע לגמרי. רק איזה סניקרס ומושקוף שיק, את האדיטוד האירופאי הוא כבר הביא מהבית.
גם את עצמי ציידתי במיטב הבגדים והציוד שיגרמו לי להרגיש שאני נראית פה כמו כולם. מצאתי את עצמי רואה סרטוני הדרכה ביוטיוב של איך לקשור צעיף, איך לעשות קוקו מרושל נונשלנטי, ואיפה קונים את הג'ינס הכי לא מחמיא, סטייל שנות ה 80. עכשיו רק נשאר לי להבהיר את השיער, לעשות נזם ואיזה 2 קעקועים כדי להרגיש שאני מתחילה להתאקלם.
אבל הבגדים לבדם לא הספיקו. יש פה סצינה היפסטרית שלמה שמתרחשת סביבי ואני רוצה לדעת על מה כולם מדברים. אני רוצה להיות שם. אז ניגשתי לעבודה. הלכתי לראות בקולנוע קטנטן סרט איכות אירני, ביקרתי בתערוכת וידאו ארט טרנדית והלכתי לערב פואטרי סלאם בגרמנית. היה רק את הקש האחרון שהייתי חייבת לשבור כדי להרגיש ברלינאית אמיתית. אני חייבת לדעת מה קורה פה בלילות. כולם דיברו על המועדונים הביזארים שיש פה בעיר וידעתי שעד שאני לא אדגום אותם, אני לא ארגיש שייכת. אז מה אם יש לי שני ילדים ומיגרנה. לא נתתי לעובדות לשנות לי את הסיפור, וגייסתי אותו למשימה: קנינו את האאוטפיטים הנכונים, כולל אקססוריז, שמנו שעון מעורר לחצות והלכנו לישון. כשהשעון צלצל בלילה, הייתי בטוחה שהבוקר הגיע אז נתתי לו מרפק לצלעות כדי שיתחיל לארגן את הילדים. הוא כבר התחיל להתלבש ואני פשוט לא האמנתי שהסכמתי לעשות את זה. בחצות וחצי הגיעה הבייביסטרית עירנית מדי, ואנחנו גררנו את עצמנו החוצה למועדון. כשהגענו קלטתי כבר מרחוק שהתור נמשך לאורך 2 בלוקים, כאילו מחלקים שם נקניקיות חינם. אבל עמדנו, ברור שעמדנו. אחרי שעה בתור, כשאני במצב צבירה קרטיב, עשינו אחורה פנה תוך כדי שאנחנו מפהקים ומסתכלים כל שניה בשעון, לחשב עוד כמה שעות נשארו לנו לישון לפני שהילדים יתעוררו. זה לא מנע ממני כמובן לספר לכולם שאני חזק בליין המסיבות פה ושאם הם צריכים המלצות אז שרק יגידו. אגב, למחרת בבוקר, ניקרנו למוות בבריכת הכדורים בג'ימבורי השכונתי. כי שם הרי מתרחשת המסיבה האמיתית.
המקום שבו הרגשתי הכי זרה היה באופן מוזר, ליד האמהות פה. בארץ, היתה מין אחווה כזאת של אמהות שוקעות. היינו בזה ביחד. ידעתי לאן ללכת, איפה לקנות, ומה קורה איפה ומתי. אבל שעברתי לברלין הבנתי כמה אני אמא שונה ומשונה. קודם כל, יש לי טלוויזיה בבית. ממש עב"מ. לא רק שיש לנו טלוייזה בבית, היא אפילו משדרת ערוצים בשפה העברית! גוועלט. בברלין פגשתי אמהות אדמה טוטאליות, שמניקות עד גיל חמש, טבעוניות, מדברות רק באנגלית עם הילדים שלהם, לא משתמשות במגבונים או חיתולים חד פעמיים ובעיקר מאפשרות. הכל. הן לא מאמינות במסגרות, ואם כבר הילדים נמצאים במסגרת, אז זו תהיה מסגרת חופשית ודמוקרטית. כלומר, פחות בעניין של לתת לו אחת עם המחבת על הראש ולהגיד שלא יעיז יותר להרים יד על אחותו, אחרת אין טלוויזיה יומיים.
כאילו, תמיד חשבתי שאני אמא מגניבה ומשחררת. אבל מסתבר שכאן אני רס"ר משמעת. בגן שעשועים בתל אביב, היינו עומדות כל האימהות ליד המגלשה ומחכות. כאן, בגן שעשועים, האמהות יושבות על הספסל ושהילדים יתמודדו עם החיים. בהצלחה לכולם. ניסיתי לשחרר. באמת שניסיתי. התיישבתי בגינה על ספסל והסתכלתי עליהם, עם העין היחידה שלי, מנסים לצלוח את גן השעשועים האנתרופוסופי השכונתי. כמובן שאחרי דקה היא נתקעה בתוך צמיג רכב ישן ואותו תפסתי שניה לפני שהוא זינק בקפיצת ראש מהקצה של המגלשה, רק כדי לראות כמה זה גבוה. כששאלתי את אחת האמהות בפארק אם זה לא מסוכן לתת לילדים להסתובב יחפים כאן או שאולי כדאי שנתרחק מהאגם כי הילדים יכולים ליפול פנימה. היא הסבירה לי שילדים צריכים ללמוד את הגבולות הטבעיים שלהם. ובכן, זה כנראה עובד אצלה ופחות אצלי. הגבול הטבעי של הילדה שלי הוא קרקעית האגם ועל כן, סליחה, אבל זה כנראה מועדון שאני לעולם לא אצליח להיכנס אליו.
תכלס, מאז שאני פה אני מבינה שהמקום היחיד שבו אני מרגישה שייכת הוא בבית שלי. עם האנשים שלי. שמכירים את הדפקטים שלי, גם אם הם לא עטופים באיזה צעיף מגניב. ואת הילדים שלי נשבעתי שאני אגדל לא להיות גנרים כמו אמא שלהם. לא ללמד אותה להחליק את השיער, ולא להכריח אותו ללכת לחוג כדורגל. שיעשו מה שבא להם, רק שיזכרו שאני שמה עליהם עין. אחת.
כדאי שגם אני אפסיק לבזבז את האנרגיה המועטה שהרילוקיישן הזה משאיר לי, בלנסות להיות כל הזמן כמו כולם, ולהבין שזה בסדר להיות זאת עם העיניים המוזרות, השיער המבולגן והשוקולד בכיס. זה מה שיש ועם זה ננצח. לפחות בכדורגל אני עדיין קורעת את כולם.