"את יודעת מה הבעיה שלך? את חושבת כמו אישה"
בזמן האחרון, כלומר, בשבוע האחרון, מאז שהחלטתי להתחיל לחפש עבודה של גדולים, החברות שלי, בעיקר אלה שעובדות פה, מנסות לגרום לי להבין שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' מחשבתי. שאני צריכה לשנות את הדרך שבא אני חושבת על הקריירה שלי. מסתבר שאני אישה כבר 38 שנים ואיך להגיד את זה בעדינות, זה לא הדבר הכי טוב להיות אם את מחפשת עבודה. האמת היא שאף פעם לא חשבתי שאני צריכה ללמוד לחשוב אחרת. להפך, תמיד התגאיתי להיות שייכת למין המועדף. אנחנו הרי רגישות, אמפטיות, מהירות, זהירות, סקרניות, חושבות, מנתחות. אנחנו הכל ביחד ויותר. הכי שלם שגדול מסך חלקיו. מכונה מורכבת קשה לפיצוח, מסתורית, אמיתית, מתעתעת, כנה וחסרת פחד.
אולי בעניין הפחד יש עוד טיפה על מה לדבר. ואני לא מדברת על פחד מג'וקים כי כאמור אני נשואה לאיש הייטק שלא נמצא הרבה בבית, אז להרוג ג'וקים זה הספציאליטה שלי. אני מדברת על איך האובר מודעות שלי לעצמי, לטוב ולרע, והדרך שבה אני חושבת על משהו, ואז מנתחת אותו וחורצת את גורלו, במהירות הבזק, נעשים אצלי בתת מודע באופן די מקובע ואוטומטי. כי ככה הורגלתי לחשוב על עצמי. כאישה.
אז באחד הבקרים, פתחתי את הלפטופ ובהיתי בקובץ קורות החיים שלי. אוקיי, זה לא נכון. קודם עברתי על כל הפייסבוק, קראתי ב YNET כתבה על הדוקו החדש של מייקל ג'קסון, והעליתי תמונה של הילדים מחופשים פלאס עקבתי באדיקות אחר התגובות. אחרי שכבר לא נשאר לי מה לעשות פתחתי בחוסר חשק את הקובץ רק כדי לגלות שוב מי הייתי לפני שהגעתי לפה.
מה אני בכלל מחפשת? באיזה תחום אני בעצם רוצה לעבוד?
אני מחליטה להיעזר בכלים שמציעות כל מיני חברות השמה און ליין, ועונה על שאלון אישיות שאמור לעזור לי להתכוונן על תחום מסויים. המסקנה היא שאני צריכה לעבוד עם אנשים, שאני שחקנית צוות טובה ובאופן כללי טיפוס די מערכתי. כל זה מביא אותי למסקנה שכנראה שאהיה שחקנית כדורגל מעולה, אבל איך אבא שלי אומר, עם זה לא הולכים למכולת. אז נכנסתי לללינקדאין, שזה כאמור ה"מכה" של מחפשי העבודה באשר הם, רק כדי לגלות שבשנתיים שלא הייתי פעילה שם, כולם התקדמו לדרגת ניהול. כל אחד מנהל משהו, מנהל צוות, מנהל מוצר, מנהלת לשכה. ואני לתומי חשבתי סתם לעבוד.
מייד הבנתי מה אני צריכה לעשות, והתחלתי לשנות את הז'רגון. במקום "מזכירה" קראתי לעצמי "מנהלת לישכה", במקום "עוזרת של", כתבתי "יועצת ל". הייתי קצת בצופים - אחלה, יש לי ניסיון בהדרכה (ובקשירת חבלים מוזרה). ומה עם כתיבת תוכן? פוסטים בפייסבוק לגמרי נחשבים. לא רע. אני מסתכלת שוב על קורות החיים שלי וקולטת שבלי לשים לב הפכתי לתאומה של סטיב ג'ובס. קורות החיים שלי ממורקים ונוצצים ברמה בינלאומית. וואלה, נשמעת לא רע בכלל הבחורה הזאת. רק חבל שזו לא באמת אני. אני עושה עוד כמה ניסיונות על יבש רק כדי לראות שהכפתור של ה"שלח" באמת עובד אצלי במקלדת, ובורחת כרגיל למשרות של שירות לקוחות או משרות התמחות.
תפסיקי לפחד. תתחילי לחשוב כמו גבר.
אבל מה אני אעשה, לא פשוט להסתובב שם בלינקדאין הזה. טייטלים מפוצצים נזרקו עליי מכל כיוון. אנשים עם עניבות וניסיון של שנים של חייכו אליי מתמונות הפרופיל המבויימות שלהם. לכולם יש חברים בחלונות הגבוהים, שלל ממליצים ופסקת פתיחה שמתארת אותם כמתת האל לאנושות. עברתי על מאות משרות ופסלתי אותן אחת אחת. עשיתי עבודה מעולה בלשכנע את עצמי באופן חד משמעי למה בשום פנים ואופן אני לא מתאימה לאף תפקיד, למה הם בחיים לא יקחו אותי, ושיש מיליון אנשים מוכשרים יותר ממני שיעשו את התפקיד הזה פי אלף יותר טוב. פה הם מחפשים מישהי עם ניסיון במכירות, ופה צריך שפה נוספת. פה כתוב שזו משרה מלאה פלוס פלוס ופה יש 30% נסיעות. לא לא, זה לא יקרה. ומה זה כל ראשי התיבות האלה. זה נראה כמו משהו ששוה להוסיף. מייד כתבתי שאני CSO - צ'יף שניצל אופריישן.
די נו באמת, תפסיקי לפחד. תתחילי לחשוב כמו גבר.
אבל מה זה אומר לחשוב כמו גבר, ולמה לי בכלל לרצות לעשות את זה. אני מתה על נשים. נשים זה הגזע המובחר ביותר של האנושות. אנחנו לביאות. אנחנו מסוגלות לעשות הכל בשתי ידיים. וגם להמציא יד שלישית אם מישהו צריך עזרה. אנחנו עושות חמישה דברים בו זמנית, שורדות לידות, כאבי מחזור והטרדות מיניות. תראו לי גבר אחד שלא היה בוכה כמו ילדה קטנה אם הוא היה מנסה לעשות שעווה ברגליים. אם הייתי מנכ"לית של חברה, הייתי מגייסת רק נשים לעבוד אצלי. אין שום תפקיד בעולם הזה שגבר יכול לעשות יותר טוב מאישה. שום תפקיד.
אחלה. עכשיו בואי תחזרי רגע למציאות. אני צריכה למצוא עבודה.
אז מעכשיו אני לא שיר יותר. אני שמעון.
לא יודעת למה שמעון, זה היה השם הראשון שמתחיל באות בש' שקפץ לי לראש. לא אידיאלי אני יודעת. גם אני מדמיינת גבר בגיל העמידה עם חפיסה רכה של קאמל בכיס הקידמי של החולצה. זה היה נחמד יותר אם הייתי נותנת לעצמי איזה שם מגניב כזה של טייס - איתמר או נבו. אבל גם שמעון עובד. העיקר שיש לו יותר ביצים ממני.
האמת העצובה היא ששמעון בכלל לא היה פוסל את המשרות שאני פסלתי. שמעון היה שולח לכולן ולעוד 20 משרות בזמן שאני שוברת את הראש על כל דרישה ומאמתת אותה עם הרקע שלי שוב ושוב. ושוב. וזה לא שלשמעון יש את הניסיון או היכולת להיות טוב יותר ממני בתפקיד הזה, רק שהוא, בניגוד אליי, לא נרתע מכמה דרישות סף שאינן תואמות במיליון אחוז את קורות החיים שלו, ופשוט שולח. שמעון גם יגיע לראיון כמו פנתר, ישב שם בפישוק מלא ביטחון וידרוש בלי להתבלבל שכר גבוה יותר ממה שהם התכוונו לשלם.
כנראה שנכנסתי לדמות קצת יותר מדי כי ברגע של שכרון כוח שמעוני שכזה, החלטתי ללחוץ על ה"שלח" באסרטיביות שלרוב מכיר רק פטיש השניצלים שלי, וקורות החיים שלי עשו את דרכם למשרה די בכירה בחברה מאוד טובה.
למחרת הם התקשרו.
מה הם מתקשרים? מי מתקשר בימינו? תסמסו, תשלחו מייל, תתקשרו לשמעון! לא עניתי. זה לא בשבילי. זו היתה טעות לשלוח. איזו שטות, התפקיד הזה הוא כמה רמות מעליי. אין לי את הד.נ.א של החברה הזאת.
תפסיקי לפחד. תחשבי כמו גבר.
לא היתה לי ברירה, כבר הייתי מושקעת יותר מדי. אז החלטתי לעשות את המקסימום שלי ולגרום לשמעון להתגאות בי. את השבוע שלפני הראיון העברתי במוד קרב. לא רק התכוננתי לראיון אלא אשכרה דמיינתי שאני כבר עובדת שם. הייתי כל כולי בתוך החברה, למדתי עליה הכל. עברתי על כל סרטון ביוטיוב שהציע הדגמות חינמיות, כתבתי לי תשובה לכל שאלה אפשרית שיכולה לעלות מקורות החיים שלי, ושיננתי את דף המסרים שלי בעל פה. עשיתי סימולציות של ראיון עבודה עם הילדים שלי, ובעצם עם כל מי שרק העז להגיד לי שלום ברחוב. התלבשתי יפה אבל נוח, עליתי על לוק מאופר הכי רגוע שאפשר, אבל גם איתו נראיתי לעצמי כמו דראג קווין. הגעתי חצי שעה לפני הזמן רק כדי שיהיה לי זמן להיכנס לפאניקה בשירותים של המשרדים ולשבת בחוץ להסגיר את הנשימות שלי. בדקתי שאין לי ריח מסריח מהפה, שלא נתקעו לי דברים ירוקים בשיניים ושאין לי עיגולי זיעה בבית שחי מהמעיל המוגזם שלי.
זה לא ראיון, אני מנסה לשכנע את עצמי כדי להוריד את מדד הלחץ. זו פגישה. זו רק פגישה.
כן, בסדר. אם זו רק פגישה אז למה רועד לי הקול מהבוקר, הייתי בשירותים כבר שלוש פעמים, ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף? בדייט זה אף פעם לא קרה לי. את האודישן הראשון שלי אני עושה מול פקידת הקבלה החמודה שתכלס בעולם אחר היתה יכולה להיות הבת שלי. היא כמובן תופסת עליי תחת ומבקשת ממני בקול מונוטוני בלי להזיז בכלל את הראש מהמסך של המחשב שלה, למלא איזה טופס, למרות שהקורות חיים שלי מונחים ממש לידה. היא לא נתנה לי עט. כלבה. לא נורא אני אחטט בתיק, בטוח יש לי פה משהו.
לובלו, מסטיקים, מוצץ. לא, אין עט.
"אקסקיוז מי" אני קמה אליה שוב לבקש עט והיא עושה לי פרצוף של מלצר באורנה ואלה. "ת'נקיו" אני מצליחה לעשות לה את החיוך הכי לא מחייך שלי, וחוזרת לענות על השאלות המטרחנות בטופס.
"שיר?" פתאום שמעתי קול חלש קורא לי מתוך הדלת הפתוחה של החדר בקצה המסדרון.
"יס?" אני קמה בפתאומיות כאילו קראו לי לרופא. מה "יס" מה? תתחילי ללכת לכיוון החדר. תתאפסי על עצמך, אישה, את עוד שניה בת 40.
לאורך כל הצעדה לחדר, אני משננת לעצמי מנטרות פמיניסטיות מעצימות בראש ואז סותרת אותן במהירות האור:
אני אישה חזקה - לא את לא, את בחורה פחדנית וחסרת ביטחון
עברתי פאקינג גיהנום בשנתיים האחרונות, קטן עליי - יאללה, אפשר לחשוב שאת היחידה שעשתה רילוקיישן
התפקיד הזה שלי אם אני רק ארצה אותו מספיק - לא חמודה, לרצות לבד לא מספיק
קחי כבר את מה שמגיע לך - אני לא באמת חושבת שזה מגיע לי
תפסיקי לפחד. תחשבי כמו גבר.
לא ברור לי למה אני ממשיכה להכניס את עצמי שוב לסיטואציות האלה שוב ושוב. כמה שנים עוד יקח לי להבין שאני פשוט לא טובה בזה. רושם ראשוני זה לא אני. אני זאת הבחורה הזאת שצריך לפגוש כמה פעמים כדי להכיר ולהבין מה הסיפור שלה. בגלל זה תמיד יצאתי תמיד רק עם ידידים שלי. בדייטים ראשונים רגילים אני פשוט לא עוברת. ייתכן שאני קולנית מדי, ישירה מדי, לעיתים מנסה להצחיק במקומות שבהם לא כדאי. מי מכיר אותי יודע מאיפה זה מגיע, אבל בראיון עבודה ראשון אחד על אחד, אני מביכה.
טוב די, אין ברירה. אני כבר פה. בואי נעשה את זה ונגמור עם זה ונלך הביתה לילדים כי זו עבודה שאף אחד לא ראיין אותי אליה ולא היו דרישות סף. רק פות .עבודה של גדולים עלק. נראה אותם שורדים אחר הצהריים אחד עם שני הילדים שלי. זה משהו לרשום בקורות חיים. אני אכנס לחדר ואדבר איתו קצת, לפחות אתאמן קצת בראיונות, כבר עברו כמה שנים. לא שזו תורה מסיני, אני רק צריכה ללמוד מה להגיד ובעיקר מתי להגיד ולא לצאת משם בלי ששטחתי בפניהם את דף המסרים שלי מהבית. אם זה עובד לגנץ, זה יעבור גם לי.
אני נכנסת לחדר ובחור עם שיער מסודר מדי לוחץ לי את היד חזק מדי. הוא נראה נחמד. כלומר, יש מצב שסבא שלו היה איש מאוד לא סימפטי בזמנו, אבל הוא נראה לא מזיק. רק קצת גריזי, אבל זה בטח השיער. תתרכזי! אני מתיישבת מולו ומשחקת אותה רגועה. הוא משתיק את הסלולרי שלו ואני בזמן הזה מנסה למצוא תנוחת ישיבה מחמיאה ולכווץ את הבטן בו זמנית.
"אז שיר" הוא מרים את הראש באחת, אבל אף שערה לא זזה לו על הראש. "ספרי לי קצת על עצמך".
הסתכלתי לו בלבן של העיניים הכחולות, והחלטתי שאני לא מתכוונת לספר לו שום דבר על שיר. רק על שמעון. אני לא אגיד לו בת כמה אני, לא מה המצב המשפחתי שלי ואם יש או אין לי ילדים. אני לא אספר לו מה רציתי להיות, מה חשבתי שאהיה ולמה. אני לא אתנצל ואגיד שאני לומדת מהר, ולא שאני צריכה לצאת פעמיים בשבוע מוקדם. אני רק אגיד לו שאני אהיה העובדת הכי טובה שהוא יכול לדמיין ושכל מה שעברתי עד היום, ואלוהים יודע שעברתי, הכין אותי לעשות את התפקיד הזה בצורה מושלמת.
