החורף הזה גמר עליי. באמת. אני מרגישה כאילו דרסה אותי משאית ואז עשתה רברס כדי לוודא הריגה.
השבוע הלכתי ברחוב עם הכובע של המעיל על הראש ממלמלת לעצמי שאין דבר יותר מעצבן בחורף האירופאי מהטיפות הדקות המעצבנות האלה. כאילו אם כבר יורד גשם, אז שירד. כמו גבר. אבל הזרזיפים הקטנים האלה שמזכירים את הממטרות שמשפריצות מים במסעדות באילת. איף, זה מציק! בכל מקרה, אני צועדת ברחוב ופתאום לשבריר שניה, היתה איזו תזוזה של עננים והשמש האביבית של סוף מרץ פתאום יצאה. תוך שניה, כמו איזה ערפדית, מצאתי את עצמי מכווצת את העיניים בסינוור, כאילו מישהו הדליק את האור בסוף הלילה.
ואז עצרתי רגע והסתכלתי על הדמות שלי מסתכלת עליי בחלון הראווה.
גאד דם איט. מה קרה לי? מי זה היצור האפור, המקומט והענקי שמסתכל עליי בחזרה?
לפני שעברתי לברלין ניסיתי כל הזמן לחשוב איך זה יהיה לעבור חורף שלם שם. קור פסיכי, גשם ושלג. חודשים שלמים של חושך בשלוש בצהריים. היום, ממרום החורף השני שלי כאן, אני יכולה להצהיר באופן גלוי שהגוף שלי פשוט לא שרד את זה. הנפש התרגלה, כי כזאת היא, סתגלנית, אבל עור הפנים שלי, השיער שלי ויתר הגוף שלי, וואו, הם ישארו מצולקים לעוד הרבה זמן.
באותה מאית שנייה שבה השמש נתנה הצצה קטנה, היא גרמה לי להתעמת בעל כורחי עם הדמות שהחורף הזה הפך אותי להיות, הבנתי כמה אני לא מוכנה בשיט לקיץ שאוטוטו יגיע (והוא יגיע, הם נשבעים). פתאום, באור הגדול הזה, ראיתי את כל מה שנבל בי במהלך החצי שנה החשוכה האחרונה. ונשבעת לכם, זה נבל. אני והעציצים אצלי במרפסת פשוט נכנענו לחורף הזה ונתנו לו לכבוש אותנו. אין צורך להשקות, זה אבוד מראש.
ואני אפרט כי אין לכם ברירה: כל אחד מבני הבית היה חולה בדלקת גרון פעמיים בחורף הזה. בחישוב גס מדובר בשמונה סטרפטקוקים שהפכו אצלנו לבני בית, בתוספת כמויות פסיכיות של בקבוקי אנטיביוטיקה שתופסים יותר מקום מהחלב במקרר. גיליתי פריחה מאוד מוזרה על הפנים שלי, ששינו את צבעם, אגב, לאפור מטאלי. גיליתי שני חורים בשיניים, סתם כי אני זקנה, אה וכן, יש לי גיבנת. באמא שלי, יש לי גיבנת. יצאה לי מתחת לשכבות התרמיות והמעילים מין גבעה משונה על העורף, ואני נראית כמו באפלו. אבל זה לא מה ששבר אותי. לא לא. ברשותכם אני אמשיך. באקט של שעמום החלטתי לגזור לבד את השיער שלי שמעולם לא היה נראה יבש ונטול חיים כמו שרק ראש שחבש כובע צמר חצי שנה רצוף יכול לספק, והפלא ופלא, אני לא שוקי זיקרי, אז זה יצא מחריד. ועקום. עוד לא יצא לי לטפל בזה, כי למי אכפת אם פשוט דוחפים את כל הדבר לכובע וביי. חבל שאת יתר שיער הגוף אי אפשר לדחוף לכובע צמר, כי זה היה ממש חוסך לי את הטרחה. אבל היי, לפחות הפרווה שמרה לי על חום הגוף.
את הכאפה האמיתית לשינוי קיבלתי השבוע, כשהקטנצ'יק חזר מהגן עם ציור של פרחים וכנראה שזה היה גם פרפר שם ליד. הור סיפר לי באושר שהיום הוא רשמית היום הראשון של האביב. תגובתי הראשונית היתה לקחת את הציור, להגיד לו שהוא מקסים ושאבא יתלה אותו במשרד, ואז לאפסן אותו בפח. תגובתי השניה היתה להיכנס להיסטריה.
רגע!! אני עדיין לא מוכנה!!
עכשיו מילא אני ובני ביתי שרגילים לזוועה, אבל אני לא חושבת שהאוכלוסיה הגרמנית מוכנה ללוק שלי אחרי החורף האחרון. תכלס לא אכפת לי מהם, אני פשוט נוסעת לחופשת פסח בארץ אחרי המון זמן שלא ביקרתי, ואני קצת חוששת שההורים שלי לא יזהו אותי בשדה. הרי אין לי יותר ילדה שתלוייה על המנשא כדי להסתיר את מה שלא צריך לראות, ואין לי מעיל מוגזם כי בארץ כבר אביב. זו רק אני. נטורל. פחד אלוהים.
מייד הצהרתי לבני הבית שהשבוע הקרוב יהיה שבוע השיקום שלי. אני חייבת טיפול עשרת אלפים, או במקרה שלי מאה אלף, כדי להוציא את עצמי מהקונכייה החורפית שהגוף שלי שקע בה, ולקבל אליי חזרה את השמש. מסתבר שאצל הגרמנים העניין הזה של שינויי אקלים לא ממש מקובל, ועל כן פניתי לשכנותיי בים התיכון, וקבעתי תור במכון קוסמטיקה של בחורה טורקיה מקסימה, שדיברה אנגלית בטלפון, ולא נבהלה גם כשהיא הבינה שדרסתי לה חצי מהלו"ז ביומן לאותו יום. הגעתי אליה ביום המיועד עטופה ביותר מדי שכבות, כאילו אני אצליח להסתיר ממנה את הזוועה. מה אומר ומה אגיד, מדובר בחסידת אומות עולם. היא לא נרתעה מכלום ולא חסכה באמצעים. היא תלשה, מרטה, יישרה וקיצצה איפה שהיא רק חשבה לנכון, ואני בתמורה רק ישבתי שם והתמסרתי. יצאתי שם קלילה, כאילו השילו מעליי חמישה קילו לפחות, רק כדי להיזכר שזו רק תחושה ושהשלב השני בשבוע השיקום שלי הוא להתחיל בדיאטה.
שיהיה ברור, אני שונאת דיאטות. שונאת. אני בן אדם שאוהב לאכול. אבל ממש. אוכל עושה אותי שמחה. הבעיה היא שזה מה שעשיתי כל החורף פה מול הטלוויזיה. זה מחמם, זה מנחם, וזה עיסוק ממש קל. אז אכלתי. מפה לשם, המשקל שלי כרגע נושק למשקל שלי בחודש התשיעי עם הקטנה, ובגד הים שלי שחבוי עמוק עמוק בתוך המגירה, לא עולה לי מעבר לשוקיים. ניסיתי פעם לעשות דיאטה. לפני החתונה שלנו. הפסקתי לאכול פחמימות והפכתי ליטרלי למפלצת. הייתי הולכת ברחוב ונוהמת על אנשים, ושניה אחרי שהוא שבר את הכוס, צללתי לתוך הקלוש של האורז עם השקדים והצימוקים. אבל אז זה היה קל. מסתבר שמשהו משתנה בחילוף החומרים שלנו במחצית השניה של שנות השלושים, והזמן שלוקח לי להוריד קילו היום, כפול מהזמן שלקח לי כשהייתי צעירה ונחושה. מה גם שלחיות פה בבירת המיונז ותפוחי האדמה, לא עושה את החיים קלים, אז תאחלו לי בהצלחה, כי אני, את המצה שלי, מרוחה בשוקולד השחר, אוכל בארץ כשאני מינוס שני קילו לפחות.
השלב השלישי והחשוב מכולם הוא להבריא. פשוט לשוב ולהרגיש טוב יותר. אני חולה כבר יותר מדי זמן וזה לא הגיוני. אז קבעתי תורים לכל רופא אפשרי שיכול לעזור לי להרגיש בריאה יותר. השקדים שלי נפוחים כבר כמה חודשים, אני מרגישה עייפה וחסרת אנרגיות, ויש לי גיבנת, גיבנת, כבר אמרתי? התחלתי אצל רופא שיניים, שעשה כמיטב יכולתו, רופאת עור ששאלה ברצינות אם שקלתי לעשות מתיחת פנים, ואורטופד שאמר שהוא מצטער שהוא לא לוקח את הגיבנת שלי ברצינות רבה מדי, זה כי הוא פשוט לא מבין מה זה הדבר הזה.
אחלה, פתחתי את האפליקציה של מכבי והזמנתי תורים לכל הרופאים שלי בארץ.
התחנה האחרונה לפני הנסיעה לארץ תהיה אצל הספר שלי כאן בברלין. ישראלי כמובן. אין מה לעשות, לא הצלחתי למצוא פה אף מספרה שמסוגלת להסתדר עם ליפה ים תיכונית בצורה נאותה. משהו פה באוויר או במים פשוט לא מאפשר לשיער זר להתקיים, לא משנה כמה אנחנו מנסים. תמיד יזהו אותנו ממרחקים. לפעמים אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב ומתבאסת שאין לי שיער בלונדיני וחלק כמו המקומיות, אבל אז נזכרת שהייתי צריכה להיות גרמניה בשביל זה, אז חפיף. אני והליפה שלי נמשיך לחיות יחד בכיף שלנו.
פרויקט השיקום שלי קיבל תפנית חיובית כשאתמול איזה אבא חמוד בגינת משחקים שאל אם אני הבייביסטרית של הילדים שלי. אני כמובן קפצתי עליו כמו כלה ונתתי לו נשיקה על המחמאה הכי יפה שקיבלתי בשנתיים האחרונות. אבל הוא, מסתבר, בסך הכל חיפש בייביסיטרית לילדים שלו. עדיין, לא אכפת לי. אם אפילו לרגע מיואש אחד, הוא חשב שאני מספיק צעירה כדי לעשות בייביסיטר, כנראה שמשהו כן עובד, והוא לא שם לב לגיבנת שלי. יאללה, אפשר לנסוע לביקור בארץ ולפזר שם קצת מהשיק האירופאי שלי.
כלומר, מייד אחרי שאני אתקע איזה סביח בפרישמן והטחינה תנזל לי על כל הסנטר. הכי שיק שלי.