הבטחתי לעצמי הפעם לא לבכות
לפני שנתיים כשרק עברנו לברלין, בכיתי המון. הפרידות פשוט גמרו אותי. בכיתי על כל מה שבניתי וראיתי שהולך להתפרק, בכיתי מתוך פחד ובכיתי כי הרגשתי שאני נפרדת מעצמי. וכמובן שבכיתי כי נפרדתי מכל האנשים שאהבתי והיו חלק ממני ומהחיים שלי בארץ. כל פרידה מחברה או מבן משפחה קרעה אותי לגזרים מחדש והשאירה אותי מפורקת. השבועות שלפני המעבר היו מלאים בפגישות אחרונות ורגעים אחרונים של חיבוקים מוכרים.
הפעם באתי לזה מוכנה. לפחות ככה חשבתי.
הרי החלטנו לחזור. אנחנו רוצים לחזור. אין מה להיות עצובים. אז למה עדיין כל כך קשה לי ללכת? יש המון התרגשות באוויר, בחודש האחרון הבית מלא בארגזים ובאדרנלין מטורף כזה שגורם לנו כל היום רק לפנטז, ולתכנן תכניות על מה נעשה ואת מי נפגוש. וחלומות על שמש, המון שמש. אבל איך שאני לא מסתכלת על זה, שוב באות הפרידות ומורידות לי כאפה רצינית לראש. כל יום אני נפרדת פה מעוד חלק בחיים שבניתי לעצמי פה. נפרדת מאנשים אמיתיים שהפכו להיות חלק ממני ושוב אני מוצאת את עצמי דומעת ומשאירה פיסות ממני בכל מיני פינות רחוב פה בעיר.
היו לי פה ימים שבהם הרגשתי הכי בודדה ביקום. אני נשבעת שהיו לי ימים שלמים שבהם דיברתי רוב היום רק עם ארבעת הקירות סביבי. אבל היו גם ימים מצחיקים מלאים באנשים שעטפו אותי באהבה, שהפכו השותפים שלי לקרב הזה, שהיו האמא והאבא והאחים והחברים הכי טובים שלי בימים שבהם כולם היו מאוד רחוקים. אז בימים האחרונים אני עסוקה בעיקר בלהגיד לכולם להתראות. אני מנסה להחזיק ולא לבכות, להראות לכולם שאני בכלל לא עצובה לעזוב ושאני ממש ממש שמחה לחזור. ואני באמת שמחה, אבל אני שונאת, פשוט שונאת להגיד להתראות.
מי האמין שיהיה לי עצוב לקנות את הקפה הדלוח האחרון בבית הקפה שאני מתעבת מתחת לבית, או להיפרד בפעם האחרונה מהמזכירה הזועפת של רופא הילדים שלנו. אפילו השיחה האחרונה עם המנקה שלי שלא מדברת שום שפה חוץ מרוסית היתה אמוציונאלית, למרות שנעשתה כולה בגוגל טרנסלייט. ואז הפרידות מהגננות של הילדים, ומהדירה שלי והחברים. כל פרידה כזאת מנתקת אותי עוד קצת מהעוגנים המעטים שהחזיקו אותי פה ומשאירה אותי בלי שורשים, רק עם זיכרונות.
אבל אלו לא רק הפרידות מהאנשים שהיו החיים שלי פה שהן קשות מנשוא. בימים האחרונים הבנתי שאני הולכת להיפרד גם משיר הרילוקיישנית. משיר שחיה בברלין. משיר שבשנתיים האחרונות היתה שיר קצת אחרת ממה שהיא רגילה להיות. שיר שהקטע שלה זה שהיא גרה בברלין וכותבת על החיים שם, וגם ממנה אני צריכה להיפרד. יש משהו בלחיות ברילוקיישן שנותן המון חופש. תעוזה. עצמאות. אז נכון שזה מגיע עם ים של פחדים, בדידות וחוסר אונים. אבל אף אחד לא יכול לקחת ממני את מה שהפכתי להיות בתוך הרילוקיישן הזה.
יש משהו בלהיות בסטייט אוף מייד הרילוקיישני הזה שאפשר לי להיות מי שרציתי להיות, בלי לדפוק הרבה חשבון. ניסיתי ועשיתי פה דברים שבארץ בחיים לא הייתי עושה, ולו רק בשם החוויה. כי אני רחוקה וכי אף אחד לא מכיר אותי פה. זה אפילו לפעמים הרגיש קצת כמו טיול אחרי צבא, או חופשה ארוכה מדי שלא נגמרת. אז נכון שיש עבודה וכביסה וילדים אבל הכל באווירה אחרת, בניחוח אירופאי, ובעיקר רחוק, רחוק מכל עין בוחנת או שופטת, בלי אף אחד שמכיר אותי, בלי עבר, בלי סטיגמות. התחושה הזאת נתנה לי אומץ לצאת מהעור של עצמי הרבה פעמים ופשוט לנסות.
השנתיים האלה לימדו אותי המון. כמו תחליף לא רע לאיזה עשור של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. יש ימים שזה נשמע כל כך מעט. כולה שנתיים. מה זה שנתיים? זה כלום. זו התחלה. אבל לא עבורי. לי זה מרגיש שעבר נצח. כאילו הכל השתנה בשנתיים האלה: אני, הוא, הילדים, המדינה, החלומות. אני מרגישה שעברתי פה חוויה שעיצבה אותי. כי נשארתי אני אבל בפנים, המון דברים השתנו. דברים שפעם היו כל עולמי הפכו ללא רלוונטים יותר, דברים שפעם נתתי להם חשיבות עליונה, קיבלו סופסוף את המקום הנכון שלהם, הבנתי דברים וסיגלתי לעצמי הרגלים ודפוסי התנהגות שאני אוהבת. חתכתי, סיננתי, מיינתי וזרקתי לפח מחשבות שפעם שלטו לי בחיים. היה לי קל לעשות את זה בתוך השקט הגדול שנקרא החיים שלי פה.
אבל אולי זה רק בראש שלי
אולי הכאפה האמיתית תהיה בעצם לגלות שהכל נשאר בדיוק אותו הדבר. אולי החרדה האמיתית נובעת מהעובדה שאני מפחדת לחזור להרגלים הישנים שלי. למי שהייתי פעם. כי לא אהבתי את שיר שרדפה אחרי דברים לא חשובים, שהיתה מונעת מהדברים הלא נכונים ובעיקר, שפחדה מהצל של עצמה. אני רוצה לחזור, רוצה מאוד. רק רוצה לחזור טיפה אחרת.
בחודשים האחרונים לפני החזרה הביתה אני עסוקה בעיקר בלהזכיר לעצמי שיש דברים שקיבלתי במתנה בשנתיים האלה, שאני חייבת לשמור עליהם מכל משמר. שאני לא מכוונת להיפרד מהם. כמו זמן המשפחה שלנו. לא משנה כמה לחוץ ושואב יהיה המסביב, לא לוותר על זמן איתו, זמן איתם וזמן של כולנו ביחד, בשקט. לא לוותר על עצמי, לא לשכוח שאני מסוגלת, ושאם עברתי את זה אני יכולה לעבור מלא דברים. להמשיך לנסות דברים חדשים, כל הזמן, והכי חשוב, לא להיתקע באזור הנוחות שלי, לא להפסיק לזוז.
מעניין איך זה יהיה לחזור להיות שיר. לא שיר שגרה בברלין. לא שיר אשתו של. מעניין איך יראו החיים שלי עוד חודש מהיום, עוד שנה מהיום. מעניין עד כמה החיים שלי פה יראו רחוקים מהחיים שלי אז. מלא סימני שאלות מחכים לי בארץ, אבל לאט לאט. כרגע רק מעניין איך מחר בבוקר נצליח לסחוב שמונה מזוודות, שלושה תיקי גב, שני ילדים והתרגשות ענקית אחת לתוך המטוס.
