"איזה קטע, תראה" אני תוקעת לו את הטלפון בפרצוף ומראה לו את הפיד של הפייסבוק שלי "קורין אלאל מגיעה להופעה בברלין. אנחנו הכי הולכים"
"אוקיי, אבל את בכלל לא אוהבת את קורין אלאל"
"בסדר, אבל היא פה בברלין. מה, לא נלך להראות תמיכה?"
בום! מוזיקה של טקס הדלקת המשואות ברקע ואני עומדת שם עם שמלה מחרידה מרוחה בהדפס של ירושלים מטיפה על תמיכה ביצירה ישראלית. אלוהים, אני לא מבינה מה קורה לי פה. מאז שאני כאן, אני מרגישה הרבה יותר ישראלית ממה שהייתי בארץ. ואני בכלל לא בארץ! אני לא מפספסת הרצאה, הופעה או הצגה של ישראלים שמגיעים לפה. אני אומרת לכם, אם תחפשו ממש טוב, תוכלו למצוא אותי תמיד בשורה הראשונה עומדת ומוחאת כפיים בגאווה, כאילו כולם היו ילדיי! זה הגיע למצב שלפני חודש גררתי את הקטנצ'יק שלי למצעד הגאווה כי אמרו שנטע ברזילי תהיה מופע הסיום של המצעד ותעלה לשיר את "טוי". הולכים! לא משנה שגשם מבול בחוץ, או שצילקתי את הבן 5 שלי עם מראות שהוא עדיין לא היה בנוי אליהם. חודש עבר והוא עדייו לא מפסיק לשאול למה כולם היו בלי בגדים ולמה דגל ישראל היה צבוע כמו קשת בענן. לא משנה, העיקר שהיינו שם. עם ישראל חי!
העניין הוא שזה לא נגמר בזה. מסתבר לי שמאז שאני פה, אני לא רק ישראלית בכל הכח, גם הפכתי להיות ימנית. מה ימנית, לא סתם ימנית ליכודניקית שדוגלת בחירות הארץ, אלא ציונית, לאומנית, פטריוטית ומגינת המולדת, לתפארת מדינת ישראל. אם רק נפתלי בנט היה יודע, הוא מייד היה משריין לי מקום בסיעה, אפילו לפני איילת. מאז שאני פה, אני יורה בשרשרת מניפסטים שמטיפים לזכותם של היהודים בארץ ישראל, ובאחדות גורלנו כבני העם היהודי. אני הראשונה לקפוץ לתוך כל שיח פוליטי כדי לנסות ולהסביר את ההיסטוריה שהביאה אותנו למצב הנוכחי ולמה זה לא תמיד אשמתנו כמו שהם תמיד חושבים. אה ואני מגינה על ביבי. על ביבי! אלוהים, אם המשפחה שלי תשמע את זה. לא נותר לי אלא לתרץ את זה בג'ט לג (בכל זאת, טיסה של ארבע שעות) או בגעגדועים עזים למהדורת חדשות עם דני קושמרו, אבל בחיי שכשאני מסתכלת על זה מכאן, זה לא נראה כזה נורא. בסך הכל יש לנו בארץ כלכלה חזקה ויציבה, ערכים דמוקרטיים וביטחון. לא?
אגב, בארץ בכלל הצבעתי מר"צ, כן? הייתי שמאלנית תל אביבית עילאית ומתנשאת שלא מפסידה אף הפגנה בכיכר נגד השחיתות, סתימת הפיות השלטונית, ותחושת הביטחון הרופפת. לא הפסקתי לקטר על ההדתה, הכפייה וההשבתה. אבל עכשיו אני כאן – וואלה, לא יודעת על מה אתם מדברים.
כאן אני לא מוכנה לתת לאף אחד את העונג לכעוס עלינו, או להכניס אותנו לתוך. לא כשאני בסביבה. זה שמישהו קרא כמה כותרות בעיתון ושני ציוצים בטוויטר על הכיבוש ומדמיין שיש לו עמדה נחרצת על פשעי המלחמה שלנו, זה לא אומר שזו לא זכותי לנסות ולהסביר את הצד השני. הוא פחות פופולרי, אני יודעת, ואפילו קצת לוחמני, אבל מה לעשות שהוא פה, חי ונושם. אז לפחות בואו נדבר על זה.
מה אני אעשה, אני ישראלית בכל רמ"ח אברי. כנראה שאי אפשר להוציא את הפתח תקוה ממני. הדירה שלי פה היא מובלעת ישראלית שכוללת את לונדון וקירשנבאום בטלויזיה, ילדה שאוכלת במבה וילד שמשחק "טאקי". על הגז סיר של פתיתים ומרק עוף עם תבלינים אני מביאה מהארץ. בשירותים יש חומרי קריאה מרתקים כמו "לאישה" ו"בלייזר", ואני עדיין מבשלת כל שישי בבוקר, כשברקע רפי קרסו ב 103FM מדבר על ניתוחים בכיס המרה. השכנים המקומיים שלי חושבים שאני משוגעת כי אני היחידה שתולה את המצעים שלה במרפסת לאיוורור בקור כלבים, ואין שבת בבוקר שאני לא מכריחה את הילדים שלי לאכול ג'חנון. אפילו חומוס אנחנו אוכלים פה פעמיים בשבוע ברגיל, כשבארץ הוא היה מתחנן שנלך לעלי קראוון באיזה אירוע מיוחד. לאחרונה, הבעיה אף החמירה והתחלתי להתפיח חלות. לא הכרתי את המילה "להתפיח" לפני שעברנו לכאן. כשיורדים ל"ארקפה" לקנות חלת בריוש בשישי, אין צורך לדעת התפחה מהי. אבל כאן, אני וארז קומורובסקי יכולים להעביר סדנת חלות. יש מצב שאני שלב אחד לפני להזמין את כולן להפרשת חלה. בצק לכולן!
והחגים פה, וואו, זה בכלל מוציא את הרבנית קוק שבתוכי. הילדים שלי בחיים לא חגגו את החגים כמו שהם חוגגים אותם פה. כולל צום גדליה. בתל אביב חגים זה הדבר הזה שבגללו צריך ללכת לאכול אצל ההורים, ואז חוזרים הביתה ונגמר. אבל פה, אין מצב. שלא ישכח לי את החגים בגלות! ולא רק הוא, לקחתי על עצמי תפקיד חשוב מאין כמותו - לפזר את רוח החג בכל מקום אפשרי. הם עפים על האלווין וקריסמס? חכו חכו עד שתשמעו על ט"ו בשבט. בחנוכה עשיתי לילדים הגרמנים בגן מצעד עששיות ואולימפיידת סביבונים, בסוכות העבדתי אותם בפרך כדי לבנות סוכה בחצר הגן והסתכלתי עליהם מחזיקים את האתרוג ביראת כבוד ופחד פן יפגמו לו את השפיץ. בפורים הם קפצו על ההזדמנות להתחפש שוב אבל נבהלו כשהבינו שהם אוכלים אוזניים. כאילו לא התחפשתם לרוחות רפאים עם גרון משוסף רק לפני חודשיים. השיא היה שבפסח הייתי צריכה להסביר להם שמה שהבאתי זה לא בריסטול לצייר עליו אלא זו מצה ואנחנו אוכלים אותה. הם טעמו קצת אבל אז התחילו לבכות ואמרו שאי אפשר לבלוע את זה. לא רציתי לספר להם מה זה ללכת לשירותים אחרי זה. כאילו שנקניקייה ברוטב קארי קל יותר לבלוע.
כל זה כמובן לא עזר, והנה כבר אתמול התרסקה כל תאוריית ארץ ישראל השלמה שלי כשהקטנצ'יק שאל אם אפשר להביא הביתה עץ לכבוד חג המולד "על גופתי המתה" הודעתי בבית "אבל אמא, זה רק עץ, מה אכפת לך?" הוא אמר בקול המתוק שלו "זה רק כדי שסנטה ידע איפה להניח את המתנה שלי". אויב מבית. איך הוא עושה לי את זה? אתה יודע מה יהודה המכבי עבר כדי למצוא את כד השמן? אתה יודע מה זה ללכת במדבר 40 יום ולילה? אתה חושב שאיש גדול עם זקן לבן ותלבושת אדומה יכול היה לעבור את מבחן שלמה?
הוא לא קיבל עץ אשוח, הוא קיבל גרניום שאותו הוא קישט בשרשרת מנורות. אני והחנוכייה שלי ישבנו בצד פגועות כמו איזה שתי פולניות. אבל אל תדאג נפתלי, אני לא אתן לו להתיוון! אוטוטו ט"ו בשבט ועל אפי וחמתי הוא והילדים הגרמנים מהגן יצאו לנטיעות, מצידי בשלג!
בינתיים אני ממשיכה להפיץ ישראליות לכל כיוון. לפעמים, כשאני ממש מתגעגעת הביתה, אני נוסעת לשוק התורכי בצד השני של העיר כדי לקנות קצת עשבי תיבול ופיצפקעס בחצי יורו שאני לא באמת צריכה. אין כמו ריח של דגים וצעקות של בסטיונרים בערבית כדי לגרום לי להרגיש בבית. זה לא הוייב של השוק בשכונת התקווה, אבל זה מצליח לעשות את העבודה בימים של געגוע קשה. בפעם האחרונה שהייתי שם, פגשתי את נורה ובעלה אמיר שעשו הגירה לכאן מנצרת ועכשיו יש להם דוכן של בדים שם בשוק. היא ישר שאלה מאיפה אני, ואני עניתי בגאווה שאני מישראל. היא לא חייכה. היא רק אמרה לי "וואלה אתם בכל מקום אתם, הא?" כבר התחלתי לנסח תשובה כועסת בראש אבל אז בעלה התקרב אלינו, הציג את עצמו ואמר שהוא מסוריה. האינסטינקט שלי נבהל, אבל לא הלכתי אחורה. זכותי לעמוד פה בדיוק כמו שזו זכותו, חשבתי לעצמי. יצאתי קצת אהבלה כי הוא שאל אם אני רוצה תה, ושחבל שהמנהיגים שלנו הורסים לנו את החיים. נכון, אמרתי לו. אבל בייחוד המנהיג שלכם, לא?