לא תמיד הייתי כזאת פחדנית. כשהייתי צעירה היה לי אומץ.
עשיתי דברים שהיום כשאני נזכרת בהם, בא לי להפליק לעצמי. בתור בחורה צעירה, לא פעם הכנסתי את עצמי לסיטואציות מטורפות, שאם נגיד הבת שלי אי פעם תעיז לנסות, אני אקשור אותה במרתף בשלשלאות עד גיל 40. אבל זה לא רק הדברים שהעזתי לעשות, אלא הקלות שבה הייתי עוברת אותם. אם נגיד הייתי צריכה להחליף עבודה, יאלה ביי. הייתי פה. השותפה שלי עוזבת ואני צריכה למצוא דירה חדשה, בקטנה, עוברת. שמה תיק על הגב ונוסעת לטיול במזרח, בלי לחשוב או לתכנן יותר מדי. עברתי אירועים ושלבים בחיים, בלי דרמות גדולות. היה, נגמר, זהו.
ואז השנים עברו, החלפתי קידומת וקיבלתי לוק בורגני יותר. בלי לשים לב משהו בתוכי התחיל להרגיש שונה. לאט לאט, התפשטה לי בגוף מין תחושה מעיקה כזאת בכל פעם שהייתי צריכה לקבל החלטה או לעשות איזה שינוי. פתאום התחלתי לשאול את עצמי מלא שאלות לפני כל צעד. בודקת, מתחבטת, מתפלספת, מנהלת מאזן סיכונים, עורכת משוב וקבוצת מיקוד, ואז עד שכבר קיבלתי את ההחלטה, אז אני משוכנעת לגמרי שטעיתי ומתחילה לייסר את עצמי. על למה בחרתי כך ולא אחרת, ומה היה קורה אם. לא היה שום דבר שיכול היה להכין אותי לזה, לפחות אם זה היה פתאומי הייתי יכולה להיות מוכנה יותר, אבל לא. כזו היא החרדה. ערמומית. היא לא תקפה בבום, אלא התחילה לחלחל בי בכל פעם שניסיתי לעשות משהו.
החרדה שלי היתה מעולה בלהזין את עצמה. היא לא היתה צריכה שום עזרה ממני. היא תמיד התחילה ממשהו קטן וטיפשי, ומשם היא התחילה להשתולל כמו הוריקן שלוקח הכל בדרכו וגדל למימדים מטורפים.
נגיד אם אמא שלי לא היתה עונה לי לטלפון. למה היא לא עונה לי לטלפון, אולי הטלפון לא לידה, היא לא מגיעה לטלפון, היא לא מסוגלת להרים את הטלפון, היא במצוקה, קרה משהו. וכל הסרט הזה קורה בתוך הראש שלי, במשך שעות, כך זה נראה, אבל אז 5 דקות אחר כך, אמא שלי מחזירה לי צלצול ומספרת שהרגע היא יצאה מהזומבה ולא שמעה את הטלפון בגלל המוסיקה. פוף! האירוע הסתיים. אבל היא לא נרגעת להרבה זמן, החרדה, היא תמיד מצאה דרך נוספת לשגע אותי. נגיד חברה טובה שלי סיפרה לי שחבר שלה הפתיע אותה ליומולדת עם כרטיס טיסה לתאילנד, ואני במקום לצרוח איתה בהתלהבות, רק מתאבססת מהעובדה שהיא הולכת למות בצונאמי. וכמובן איך אפשר לשכוח את הערב שבו התקשרו אליו מהמילואים ואמרו לו לארוז תיק לשלושה שבועות. הוא עלה על מדים והסעתי אותו לשער של הבסיס. הוא שירת בקריה. אבל אני לא נתתי לעובדות להרוס לי את הסיפור, וכל הלילה דמיינתי אותו רץ עם אפוד וקסדה בג'בלאות של שכם. אז מה אם למחרת בצהריים הוא כבר אכל עסקית בבראסרי.
אבל את הנזק הכי גדול עשתה החרדה שלי לביטחון העצמי שלי:
"נו, שלחת את הקורות חיים לחבר של עדי?" הוא שואל אותי בערב.
"לא, לא נראה לי שזה בשבילי" אני מנפנפת אותו
"מה קרה לך, זו משרה שתפורה עליך, יאלה, הוא מחכה, שתשלחי לו"
ואז אני והחרדה שלי מתיישבות ליד המחשב. מסתכלות על הקורות חיים שלי, ואני מרגישה את הבטן שלי מתכווצת כשאני קוראת את המילים שמתארות אותי על המסך. מה לי ולמשרה הזאת? אין לי את מה שצריך. אני לא מספיק טובה. יש אנשים הרבה יותר מוכשרים ממני. עזבי, תוותרי. אין לזה סיכוי גם ככה.
הייתי מסתכלת על אנשים אחרים ולא מבינה איך הם עושים את זה. קמים בבוקר, חיים, מתפקדים. כאילו החיים לא מלאים בסכנות וביקורת. איך הם מתחילים עבודה חדשה, עוברים מדינה, עושים ילדים, איך הם מצליחים לקבל החלטות מטורפות שאשכרה יכולות לשנות להם את החיים? הם בטוח גם מפחדים, אני בטוחה, אבל הם לא נותנים לזה להשתלט עליהם. הם חזקים יותר מהפחדים שלהם.
כשאמרו לי שמשהו חדש עומד לקרות, האינסטינקט הראשון שלי הוא לצרוח לא!!!!!! ומייד לברוח. פשוט העדפתי לא לקחת בזה חלק. לא לנסות. ככה הבטחתי לעצמי ששום דבר רע לא יקרה. מהר מאוד הגעתי למצב שבו הרגשתי מנוטרלת לגמרי, ופשוט נמנעתי מכל מה שהחיים הציעו.
הפסקתי לטוס כי אפשר להתרסק, הפסקתי לעבוד כי אני לא טובה מספיק, הפסקתי לדבר עם חברות שלי כי אני לא מספיק מעניינת. ישבתי בבית וחיכיתי שסוף העולם יגיע. מבחינתי זה היה רק עניין של זמן אבל הוא יגיע. אלוהים יודע שיש מספיק דברים מסוכנים מסביב, איראן, מחלות, רעידת אדמה. משהו בטוח יקרה, אני רק צריכה לשבת בסבלנות ולפחד. אפילו הוא שהיה האיש הכי קרוב אליי באותם ימים, לא הבין בהתחלה מה קורה לי. איפה הנערה המשוגעת שלא מפחדת מכלום שהוא פגש כמה שנים מוקדם יותר. לא ידענו איך מה קרה לי ומה צריך לעשות כדי שזה יעבור. לא רציתי שאף אחד ידע שעובר עליי משהו, אז המשכתי להעמיד פנים שהכל סבבה. כלפי חוץ עבדתי בלשדר עסקים כרגיל. פגשנו חברים ומשפחה כרגיל, ואפילו נסענו מדי פעם לחופשות בחו"ל. אבל בתוך כל זה, אני, כמו מועמדת לפרס השחקנית הראשית באוסקר, המשכתי לחייך. העיקר שאף אחד לא ידע שאני בתוך חור שחור.
אני לא זוכרת למה, או מה היה הטריגר, אבל יום אחד פשוט הבנתי שאני צריכה עזרה. לא אמרתי את המילה וכמובן שהמשכתי לשמור על חשאיות כאילו אני טוני סופרנו, אז התקשרתי למוקד של קופת חולים "מכבי" והבחורה המסכנה שענתה לי כנראה לא תשכח את השיחה הזאת בחיים שלה. היא נתנה לי רשימה של פסיכולוגים להתקשר אליהם, אבל אמרתי לה בכנות שאני לא אתקשר. אז החמודה הזאת, שקלטה אותי לגמרי, התקשרה בשבילי וסידרה לי תור למחרת אצל פסיכולוג ליד הבית.
אין לזה הסבר הגיוני אבל כבר אחרי השיחת טלפון הזאת הרגשתי טוב יותר. משהו בעובדה ששמתי את הבעיה שלי על השולחן, דיברתי עליה עם מישהו וביקשתי עזרה, היתה עבורי כבר חצי הדרך אל הפתרון. למחרת הגעתי לדירה באחת השכונות הצפוניות בתל אביב. ושם ליד כורסא חומה מכוערת, מול שולחן עם קופסת טישו, פגשתי את זאב. "אתה לא נראה כמו פסיכולוג" היה הדבר הראשון שאמרתי לו. כנראה שציפיתי לראות מין דמות פרוידאנית כזו עם מקטרת בפה, ולא בחור מחוייך בן 50 עם כרס, חיוך סבאי ופחית זירו ביד. פחות זאב ויותר זאביק כזה. לא עברו 4 דקות מהרגע שהתיישבתי ועד הרגע שבו התחלתי לבכות, ופחות או יותר עשר דקות מאוחר יותר זאב סיפר לי שאני גוש חרדות מהלך ואיזה כיף שבאתי כדי שנוכל לפתור את זה.
שמונה פגישות כיפיות היו לי ולזאביק השועל, אבל גם זה לא הניע אותי לפעולה אמיתית. זה היה מאוד מעורר לדבר בקול רם על הפחדים שלי, אבל עדיין לא הצלחתי להתנתק מהם. הם עדיין חיו בתוכי ושיחקו בי כמו בפלייסשטיין. בפגישה השמינית והאחרונה, כי זה מה שקופת החולים אישרה לי, זאביק הציע לי לקחת כדורים, שיעזרו לי לחזור למסלול, כמו שהוא הציג את זה. הוא רשם לי ציפרלקס, או כמו שאנחנו קוראים להם בבית : כדורי האושר שלי. "הם לא יעשו את העבודה לבד" הוא הסביר לי "את חייבת לעזור להם, כי ברגע המבחן האמיתי, הם אמנם יתמכו בך, כמו קביים, אבל את תצטרכי לעשות את הצעד לבד".
חודש אחרי הפגישה האחרונה עם זאב, התחלתי להסתכל על עצמי במראה שוב, הייתי הולכת לישון יחד עם בעלי, וחזר לי החשק לצאת מהבית.
ואז הגיע המבחן האמיתי שלי. הגענו לכאן, אמא, אבא, שני ילדים, 6 מזוודות וחבילות על גבי חבילות של כדורי אושר. פחד אלוהים. כל הפאסון האמיץ שניסיתי לאמץ לעצמי, חזר ונתן לי ביס בטוסיק. החרדות שלי הרימו את הראש,ובגדול. על הילדים, על הזוגיות שלי, מהלא נודע, מהכן נודע, מהכסף, מהחושך, הכל פשוט היכה בי. כל יום אני עדיין נאבקת בהם. הימים שלי פה מלאים בעליות וירידות, נפילות והתרוממויות, זאת השיגרה שלי, זה חלק ממני.
מהרבה דברים אני כבר לא פוחדת יותר, מהמון דברים אני עדיין כן. רוב החרדות שלי היום הן רגילות ומשעממות. כמו של כולנו. אני פוחדת שמשהו יקרה לילדים שלי, אני פוחדת שמישהו שאני אוהבת יהיה חולה, ומבועתת מהרגע שיהיו לי קמטים בפנים. אני עדיין לא אוהבת שינויים ומעדיפה שדברים ישארו בדיוק כמו שהם, בלי הרבה תזוזות. כל זה לא ממש מסתדר עם אורח החיים שבחרנו לעצמנו, אבל לא נורא, זה יופי של אימון לנפש. הבעיה היא שעד שלמדתי לשלוט בפחדים הישנים שלי, הגיע הרילוקיישן והוסיף לי חרדות חדשות : מעצמי, מהחזרה הביתה, מהעתיד של הילדים ומהקריירה שלי. כנראה שאין לי ברירה אלא להתייחס לחרדות שלי כמו שאני מתייחסת לשוקולדים שאני מחביאה בארון: אני יודעת שהם שם, יושבים להם בתוך איזו מגירה, וזה בסדר ליפול אליהם מדי פעם, אבל כמו שהקטנצ'יק שלי אומר, לא לתת להם "להחליט עליי".
