יש סיבה שבחרתי להתחתן דווקא איתו. ההפך המוחלט ממני. מהרגע הראשון היה ברור לשנינו ולכולם סביבנו, כמה אנחנו שונים האחד מהשנייה. אבל ממש. אנחנו חושבים אחרת, מדברים אחרת ועושים פחות או יותר כל דבר בצורה שונה. בפעם הראשונה שהוא התקשר אליי, כדי להזמין אותי לדייט, הוא היה מתוק ומנומס ובוגר. אני מצידי ניסיתי להפוך את השיחה לקלילה, בדרכי שלי, תוך שאני זורקת בדיחה פה ושם, וקוראת לו בשם המשפחה שלו ולא בשם הפרטי. אבל הוא המשיך בשלו, ברצינות ואסרטיביות תוך שהוא מסביר לי למה הוא רוצה לצאת איתי ולמה כדאי לנו להכיר אחד את השניה טוב יותר. נמסתי. ברור שנמסתי. הוא הקסים אותי. הוא כאילו דיבר בשפה אחרת. ואני הרי חולה על תוצרת חוץ.
וואו כמה שהוא שונה ממני. אני אייפון והוא אנדרואיד. אני ביונסה והוא ניק קייב. הוא יאכל סלט ואני תמיד אעדיף לדפוק לאפה. בזמנו זה בדיוק מה שאהבנו אחד בשנייה. הוא מדבר בשקט, עם ארשת פנים רצינית. אפילו כשהוא סתם קורא לילדה את "לקוף יש בעיה" לפני השינה, משהו בדרך שבה הוא מקריא את המשפטים גורמת לי אשכרה להאמין שהוא באמצע חקירה לחיפוש האמא של הקוף ושמיד כשהקטנה תרדם הוא יזמן ישיבת דירקטוריון כדי להבין איך פותרים לקוף את הבעיה. אני בדיוק ההפך. אני פחות בעניין של שקט. לי יש טונים אחרים, שעולים ויורדים בהתלהבות מוגזמת. אני צועקת, ממחיזה סיפורים, עושה חיקויים של הדמויות ואז מתעצבנת שהילדים לא נרדמים תוך כדי הסיפור שלי. אני אמוציונלית ורוב הזמן פועלת לפי הקולות של הבטן שלי. ותאמינו לי שהיא עושה המון קולות. הוא רציונלי. כזה שמקבל החלטות בצורה שקולה אחרי שבדק את כל העובדות ובדק את היתרונות והחסרונות של כל החלטה. אנחנו לרוב הולכים לאותו כיוון, אני והוא, פשוט בדרך קצת אחרת. אצלי תמיד יש במפרים, אני מתעלמת מתמרורים, עוצרת לתדלק או סתם שמה מוזיקה ממש חזקה ופותחת את כל החלונות כדי שהרוח תעיף לי את השיער. הוא שם וויז, אבל בודק גם בגוגל מפס, רק כדי להיות בטוח שהוא בחר בדרך היעילה ביותר. הוא יודע בדיוק איך ומתי הוא יגיע ומה הוא עושה ברגע שמגיעים.
התאהבתי בו בדייט הראשון. ישבתי שם והסתכלתי עליו מדבר (ומדבר ומדבר), והבנתי כמה אני צריכה אותו, ולא פחות חשוב, כמה הוא צריך אותי. אפילו כששפכתי את כוס היין שלי על השולחן ועליו באותו בר, וראיתי אותו מזנק כמו חתול מבוהל עד התקרה כדי לא ללכלך את הג'ינס, אפילו אז ידעתי שזה מאנט טו בי. אני ארגיע אותו, אשחרר אותו. אני אהפוך לו את הנסיעה לכיפית יותר עם שירים של סטטיק ובן אל ברקע, והוא יזכיר לי לנהוג במהירות המותרת. כשעברנו לגור יחד אפשר היה לראות את ההבדלים ביננו בכל חדר בבית. הצד שלי של המיטה תמיד הפוך, השידה שלו תמיד מסודרת, הספר תמיד יהיה מונח ליד מנורת הקריאה והמשקפיים, באותה זווית. כל ערב. הוא תמיד יכוון את השעון המעורר, תמיד ישים את הנעליים שלו לצד המיטה, ותמיד תמיד יסגור את האור. אני נרדמת בכל מקום, משאירה כל דבר במקום שבו הורדתי אותו ונרדמת עם הספר עליי, עם אור מלא ומשקפיים (שתמיד נשברות).
ככל שהשנים חלפו, המניירות הרומנטיות והחמודות האלה, בדיוק אלה שגרמו לנו להתאהב האחד בשנייה, שפעם היו ממיסות את ליבי, ומפריחות יונים בחלל החדר, הפכו לבלתי נסבלות. אלוהים, למה הוא כל הזמן מסדר ומנקה?! מה רע בקצת בלאגן? למה כל דבר צריך להיות כל הזמן במקום? למה תמיד צריכה להיות תכנית? מה רע בלעשות חצי עבודה מדי פעם? מי אמר שלהפסיד במשחק זה תמיד רע?
היו שנים שזרמתי איתו. זה עשה לי טוב והייתי לגמרי בעד. בשנים הראשונות בעיקר, היה חשוב לי שמישהו יקח אותי יד ביד וילמד אותי להיות המבוגרת האחראית. לעצור רגע, לנשום, לחשוב, לתכנן. אבל היו שנים שמרדתי, שרציתי לבעוט בהכל. עשיתי לו דווקא, רק כדי להכעיס. הייתי עושה לו מחוות קטנות ובלתי נסבלות שגרמו לראש שלו להתפוצץ. נגיד לאכול בורקס תוך כדי הליכה בבית, או לקנות לנו כרטיסים לאיזו הופעה או סרט למחרת בערב, בלי להודיע לו לפני.
עד שכבר הצלחנו למצוא את האיזון העדין בין ההירושימה שלי לבית המרקחת שלו, הגיעו הילדים, וזה היה כמו לקבל פטיש 5 טון על הראש. גילינו שאנשים שונים הופכים להורים שונים, והילדים הקצינו את האופי של כל אחד מאיתנו. בטירוף. בסדר, ילדים זה שמחה וזה, אבל בואו, הם יצורים בלתי צפויים, מלוכלכים, עם הפרשות גוף שגורמות לך לפקפק בתכלית האנושות. מבחינתי לצאת מהבית כשנזלת או קקי שתמיד(!) נשאר מרוח איפשהו על קצה כף היד, כבר לא נראה בלתי סביר. אבל הוא, וואו, הילדים הביאו אותו לקצה. הוא ריתך לעצמו חבילת מגבונים ליד, יש לו סבון נוזלי ללא שטיפה מחובר לכל תיק ושואב אבק קטן שהפך לחבר הכי טוב שלו. לפעמים הילדים מוצאים את עצמם תחת מתקפה, ותוך כדי משחק או צפייה בטלוויזיה, מתעופף מעליהם סופר אבא, שמנגב, מרים, מקנח, שואב ואפילו מצליח להחליק להם איזו צלחת כדי שלא יהיו פירורים. בזמן הזה אגב, אני מסתכלת עליו מהצד ונקרעת מצחוק ואז מייד קוראת להם לבוא למטבח לאפות איתי עוגיות - כי אין כמו קצת קמח על הרצפה כדי להטריף אותו לגמרי.
אבל גם המהפכה של הילדים לא שברה אותנו. לא לא. אנחנו נשבענו זה לזו והאהבה ניצחה. כל עוד יש לו מגבונים בסביבה הוא נשאר יחסית רגוע. הסכמנו שאני אנסה להיות יותר מסודרת, מחושבת ומאורגנת והוא הסכים לנסות להיות נינוח יותר ולזרום. על זה נאמר - פחחח. רוב הזמן הכל אחלה, וכשלא הכל אחלה, אז אנחנו רבים. ומשלימים. ורבים שוב. ורואים פרק של משחק הכס.
העניין הוא שכל נושא ה"הפכים נמשכים" שלנו, פחות עובד ברילוקיישן.
כשהגענו לכאן היינו צריכים לתפקד כמו צוות משימה. יס"מ. לכל אחד היה תפקיד שבו הוא טוב, חוץ ממילות קוד לא היינו צריכים לדבר על זה יותר מדי. הוא בנה אקסל מדוייק של איך הכל אמור להיראות, מה התקציב לכל דבר ולכל אחד מאיתנו היה את שטח הלוחמה שלו, שעליו הוא מפקד. אממה, סחבק, כפי שכבר קראתם, איבדה אחיזה. ולא רק אני. כן, היתה תכנית, כן, ידענו לקראת מה אנחנו הולכים פחות או יותר, אבל השוני ביננו, קיבל כאן תפנית חדה. חדה מדי. זה כבר לא היה מצחיק וחמוד. זה הרגיש שאנחנו נכשלים.
לא ציפיתי לזה. גם הוא לא. הרי תמיד היינו צוות מעולה, אני שר הפנים והוא שר החוץ. הוא יין ואני יאנג. הרי כבר עברנו כמה דברים, ועשינו מהלכים גדולים בעבר אז מה הבעיה לצלוח גם את זה. וואו, הכאפה שחטפנו. אחת הכאפות של החיים שלנו. בימים הראשונים פה התפרקנו כל אחד לתוך עצמו. הגעגועים, הלוגיסטיקה, העייפות, ואיך שכל אחד מאיתנו עיבד את המעבר לפה - כל זה ביחד הצליח לפעור בינינו תהום. מה תהום, השבר הסורי אפריקאי. אמא שלי הגיעה שבועיים אחרי שעברנו לפה, כדי לעזור ולבדוק לכולנו דופק. אני זוכרת שהיא נכנסה לחדר המלון שלנו, והוא היה קפוא. ולא כי היה חורף בחוץ. לא הסתכלנו אחד על השניה, וחוץ מהנחיות בנוגע לתיפעול הילדים, לא החלפנו מילה. כאילו שזה לא מספיק קשה לריב עם בן הזוג שלך, אז לריב איתו כשאמא שלך ממש שם איתכם בחדר, זה הזוי לגמרי. והוא הרי לא רב. הוא משוחח, או שותק. זה בכלל בלתי נסבל. העובדה שקשה מאוד להוציא אותו משלוותו, רק דחפה אותי לנסות חזק יותר ויותר. השתיקות המתוחות האלה בבית שנמשכות על פני כמה ימים של ברוגז דווקאי ייבשו לי את הנשמה. הוא היה מעולה במלחמה קרה. אני הייתי יותר הכלה מאיסטנבול סטייל. כל התאוריה של לא לריב ליד הילדים או לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, נשארה בפח המיחזור הגרמני ואני עפתי עליו ב 200 קמ"ש מול כולם: כל חבר שבא לבקר, הגננת של הילדים או סתם הקופאית בסופר. כעסתי, זעמתי ורציתי שכולם ידעו שזה הכל בגללו. רציתי שהוא יתקן את הטעות שעשינו. רציתי שהוא יסתכל עליי ויסביר לי למה זה היה רעיון טוב לזעזע את עולמנו ולשמוט לי את הקרקע מתחת לרגליים. איך זה, שהוא לא תיכנן הכל כמו שצריך, כמו תמיד. איך זה שאנחנו לא מצליחים.
אבל לא באמת רציתי להקשיב. רק לבטן שלי הקשבתי, והבטן שלי רצתה הביתה. הכעס תידלק אותי לעוד ועוד ימים של עצבים, ותחושת הקורבנות שלי הפכה לדבר שעומד ביני לבינו ולא נותן לנו להתקרב. אז הבנתי שמריבה ברילוקיישן היא לא כמו מריבה רגילה בארץ. כאן זה רק אני והוא. אין לקפוץ לאחי כדי לקטר לו ולהיזרק אצלו על הספה עד מאוחר, אין להתחבא יום שלם אצל אמא עד יעבור זעם. זה מיקרוקוסמוס קטן שבו רק אני והוא קיימים, וכל מריבה איתו הרגישה שהיא משאירה אותי לבד בעולם. והרי אין באמת ברירה אלא להמשיך לחיות את החיים תוך כדי הריב. ברגעים הממש קשים אפילו חשבתי לעזוב. פשוט לקחת את הילדים ולחזור. להיות רחוקה ממנו, בפעם הראשונה בחיים שלי.
אחרי משהו כמו חמישה חודשים של מלחמת גוג ומגוג, התיישבנו לשיחת השיחות. האמת היא שהיא לא התחילה כמו איזו שיחה שהולכת לשנות את פני הדברים אלא סתם עוד שיחת פאסיב אגרסיב אגבית שבסופה מישהו מאיתנו דופק את הראש בקיר. אבל משהו באותו לילה הלך והתפתח אחרת. לא ברור למה אבל כנראה שמרוב חיכוכים, משהו בעצבים שלנו בגוף כבר היה כל כך חשוף, שרק אז הצלחתי באמת להסתכל עליו. בפעם הראשונה קלטתי באותה שיחה שהוא כבר לא הגבר השקט והרגוע שלי. משהו גם בו השתנה. הוא ישב שם, ודיבר אחרת, בטונים עולים ויורדים, בפחד, בזעם, בחוסר וודאות. רק אז הצלחתי סופסוף להפנים שאנחנו נלחמים כאן את אותה מלחמה, והיא לא אחד נגד השני. בתוך כל העצבים שלי, לא הצלחתי או רציתי להאמין שהוא - הסלע היציב, המאורגן והאיתן שלי, משקשק מפחד גם הוא, וכואב ומתוסכל מההבנה שבפעם הראשונה בחייו הוא לא מסוגל לשלוט בהכל ולתכנן את הכל, לפרטי פרטים, כמו שהוא עושה תמיד. ושגם הוא, לפעמים, צריך אותי.
האמת היא שדווקא אז, מהמקום הכי נמוך בזוגיות שלנו, הבנו שהשוני בינינו הוא כנראה זה שיציל אותנו. בדיוק אותו שוני שקרע אותנו לגזרים בחודשים הראשונים, הוא זה שיחזיר אותנו חזרה אחד לשנייה ויהפוך את החוויה הזאת לזיכרון טוב יותר. אנחנו רק צריכים להיזכר למה אנחנו צריכים אחד את השנייה. כי רוצים, אנחנו כבר יודעים שאנחנו רוצים. מאוד. ואגב, גם זה לא היה מובן מאליו. זה לא פשוט להמשיך לרצות תוך כדי רילוקיישן, יחד עם משבר גיל הארבעים, שני ילדים קטנים וסבתות רחוקות. אז אנחנו מנסים לגנוב רגעים קטנים של ביחד פה ושם, לאפסן את הביקורתיות בתוך מזוודות (אל דאגה, אני אפרוק אותן ברגע שננחת חזרה בארץ) ומתענגים על כל הצלחה קטנה, גם אם היא כוללת אחריה סדום ועמורה שהשאירו הילדים.
אני משתדלת לעשות את תפקידי בצוות כהלכה. אני מראה לו את הנוף, שמה לו מוזיקה נעימה לדרך ופותחת את כל החלונות כדי שהרוח תבלגן לו את התסרוקת המסודרת. הוא מצידו, עדיין מתכנן את המסלול בקפידה, ודואג שתמיד יהיה דלק, אבל לפעמים מגוון לנו את הנסיעה עם איזו דרך צדדית או שוכר מכונית עם גג נפתח. הוא אפילו לא מתבאס שיש יותר מדי במפרים בדרך, או מעבודות בכביש שהוויז לא דיווח עליהן. העיקר שיהיו תמיד מגבונים בתא כפפות. את כל היתר כבר נצלח.