יש לי אח גדול ואח קטן, מה שהפך אותי בעל כורחי לילדת סנדביץ'
לאחי הגדול תמיד היתה את הבכורה שלו להתפאר בה, הקטנצ'יק היה וישאר "חיים של אמא" גם בגיל 40, ואני, ובכן, אני מסתדרת. זה נכון שאני הבת היחידה, אז לפחות כאן הצלחתי קצת לבלוט, אבל במשפחה חובבת ספורט כמו שלי, ציצי לא תמיד היה יתרון. בעוד אחי הגדול היה החלוץ בכל דבר, ואחי הקטן היה יותר בעניין של להתכרבל על הספה עם אמא שלי, אני זאת שהייתי צריכה לעבוד קשה כדי לקבל הכרה מההורים שלי. הנרטיב לגביי בבית היה שלי הם לא דואגים כי הם בטוחים ש"היא תסתדר" כי "היא כזאת. מסתדרת". אותי שילחו לעולם עם תחושה שמאמינים בי וביי. איחלנו לחיילת בהצלחה בהמשך תפקידה.
כשסיימתי את התואר, ראשונה בין האחים שלי אגב, רכבתי על זה כל הדרך לגאווה. זה החזיק איזה שבועיים ואז אחי מצא חברה חדשה ומרגשת. כשהודעתי להם ראשונה שאני מתחתנת, אחי הגדול הודיע שהם בהריון, וכך הלאה. תמיד צעד אחד מאחור.
ואז הודעתי להם שאנחנו עושים רילוקיישן
הנה, סופסוף אני הראשונה במשהו. מרוב שרציתי להיות הראשונה שמנסה את זה, לא באמת הפנמתי את המשמעות של הדבר עד הסוף. לא קלטתי את המרחק שעומד להיות בינינו. כבת לאמא מצרייה גאה ואבא פולני עם אופק מרוקאי, יצא שאנחנו משפחה סופר מגובשת. ואני מתכוונת הכל כולל הכל: ארוחות שישי אצל אמא, ימי שבת בים, על האש, שבת חתן, הפרשת חלה, ארוחת צהריים קבועה פעם בשבוע שלי ושל האחים שלי ועוד ועוד. באופן עקרוני, אנחנו די מולחמים יחד. בהתחלה באמת חשבתי שהם יהיו שבורים והיקום יקרוס לתוך עצמו. איך הם יסתדרו בלעדיי? אין סיכוי. אני ואמא שלי חברות טובות ואבא שלי לא עובר יום בלי איזה 3 שיחות טלפון איתי. איך המשולש של האחים שלי ישרוד בלי צלע השלישית? והאחיינים שלי? הם הרי ישכחו אותי.
אז בעזרתו האדיבה של סטיב ג'ובס, הצלחנו לבנות לנו מין שיגרה שכזאת שבה אני חיה פה אבל לגמרי נוכחת בחיים שלהם. כבר שנה וחצי שאני מנהלת שיחות וידאו עם המצח של אמא שלי. זו התקדמות מעולה אגב, כי בהתחלה רוב השיחות היו עם החלק הפנימי של האוזן שלה. גם עם אבא שלי אני מדברת בין פעמיים לשלוש ביום ממוצע, בנוהל, אפילו אם זה סתם יום רגיל ומשעמם. הוא תמיד ישאל את השאלות הרגילות "מה שלום הילדים?" "איך העבודה שלו"? וכמובן "מה מזג האויר אצלכם?"
היום אני כבר לגמרי מתורגלת ויודעת להתכונן לשיחות מראש. כבר למדתי כמה זה חשוב לבדוק את הרקע מאחוריי בעת השיחה, שלא חלילה תציץ איזו ערימת כביסה לא מקופלת או כלים ששוכבים בכיור, כי לאמא שלי בטוח יהיה מה להגיד על כישורי כלכלת הבית שלי. אני גם תמיד לובשת חזיה ומסדרת את השיער, כי אף פעם אין לדעת ליד מי נמצא ליד ההורים שלי בעת השיחה. לא פעם קפצו לי אורחים לא מוזמנים לשיחת ועידה כפויה. "היי חמודה" פתאום אביב'לה, חברה של אמא נדחפת לי למסך, "מה שלומכם שם?" היא שואלת אותי כאילו שאני באיזה משלחת את נע"לה לדרום אמריקה. ואז אני מוצאת את עצמי מספרת לשרה כמה כיף לחיות בברלין ומחזלש"ת אותה עם איזו בדיחה וביי אמא, נדבר בערב, בטון הכי בפאסיב אגרסיב שלי.
גם הילדים שלי כבר מתורגלים עם שיחות וידאו בנוכחות אורחים, ויודעים שאם יש מישהו ליד סבא או סבתא בטלפון הם צריכים לעשות את הצגת ה"נכד שגר בחו"ל" ולספור עד עשר באנגלית, גרמנית פלוס איזה שיר כדי שאף אחד לא יפספס חלילה את העובדה שהנכד יודע עוד שפה. הם מנסים לאלץ את הקטנה לבקש ממני אפל (תפוח), אבל לצערם, הילדה פחות בעניין של פירות ויותר בעניין של שוקולד שזו כאמור מילה לגמרי בינלאומית.
האמת שהשיחות האלה הן לרוב כיפיות. כשהטלפון שלי מצלצל, ולא משנה באיזו שעה זו ביום, הקטנה ישר צועקת "תתה!!", כאילו המכשיר הזה הוא ווקי טוקי בינה לבין סבתא שלה. היא לוקחת את הטלפון איתה ועושה לסבתא סיור בבית ומציגה לה את כל הבובות שלה, כל פעם מחדש. היא לא שוכחת לשתף אותם במהלכי היום שלה, לעדכן אם היא עשתה קקי או לא, וכמובן הגרנד פינאלה, מראה לסבתא כמה חפצים היא מצליחה להכניס לתוך האף. כל זה לא מפריע לאמא שלי להתמוגג מהצד השני של הקו ולהגיד לה שהיא ילדה מאוד חכמה. גם לקטנצ'יק יש עכשיו נוהל ערב חדש. כשסבא וסבתא מתקשרים להגיד להם לילה טוב, הוא לוקח את הטלפון ונכנס איתו לתוך אוהל האיקאה שלו בחדר. כשהוא עייף הוא נכנס למוד חפירות והם, שיהיו בריאים, מקשיבים לו בשיא הסבלנות, וחוסכים לי את הסיפור שלפני השינה. הם מספרים לו על הכלבה שהיתה לי כשהייתי קטנה, סיפורים מהעבודה של סבתא במשטרה, או שהם סתם נזכרים בטיול באוטובוס שהם עשו אחרי שבאו לקחת אותו מהגן בתל אביב. לי רק נשאר לחלץ אותו מהאוהל שהוא נוחר ולשחרר את אמא שלי מהקו כי היא, כמו מיטב הפרשנים בטלויזיה, יכולה להמשיך לדבר, עד שאומרים לה לשים נקודה.
אין מה לעשות, שיחות הוידאו הפכו לחלק חשוב מהחיים שלנו כאן. כאילו, שיחת טלפון זה טוב ונחמד, אבל בוידאו אני יכולה ממש להסתכל עליהם ורק ככה אני מצליחה לדעת באמת מה שלומם: לראות את הפנים של אחי כדי לדעת כמה הוא עייף, הוא להסתכל לאמא שלי בעיניים כדי לראות אם היא לא מספרת לי משהו. תכלס, הכי כיף לי לשתוק איתם בשיחת הוידאו, ולשמוע אותם מתנהלים שם בבית בלעדיי. הקולות מסביב גורמים לי להרגיש שאני איתם וזה מרגיש לי הכי טיבעי. אנחנו עושים פרצופים אחד לשני או סתם יושבים ורואים ביחד הישרדות VIP, כולל הערות עוקצניות על המשתתפים. גם עכשיו כשאנחנו מדברים ורואים ביחד את ליהיא גרינר מבזה את עצמה, אני מרגישה כאילו הם יושבים על הספה ממש לידי ואנחנו רבים אם להזמין פיצה או המבורגר.
האמת שההורים שלי באים לבקר אותנו המון. הם פה כל חודשיים בערך. לא חלילה כי הם מתגעגעים אליי, אלא כי הנכדים שלהם זה החיים. ואין עליהם. באמת. בדקתי ואין. אמא שלי עולה על מטוס כאילו זה קו 5. הנוהל הוא שכמעט כל פעם שהוא טס לנסיעת עבודה, ואני נאלצת להישאר לבד בבית עם החמאסניקים, היא מורידה את הטרולי שארוז אצלה תמיד בארון, ופשוט באה. אמא שלי מכירה את הדיילות על הקו ברלין תל אביב, יותר טוב מהטייסים עצמם, ומתורגלת בבידוק ביטחוני בעיניים עצומות. אבל ההורים שלי, כדרכם של הורים, לא מפספסים שום הזדמנות לעשות לי פאדיחות. לא בכוונה כמובן, אבל יש משהו בזה שאני מוציאה אותם מהסביבה הטיבעית שלהם שהופך כל ביקור לחוויה אנתרופולוגית מרתקת. כשהם הולכים לקחת את הילדים מהגן למשל, הם בטוחים שכולם חיכו רק להם שם ומחבקים את הגננות של הילדים. עכשיו תנסו לדמיין את הפרצוף של הגננת הגרמניה כשאמא שלי באה אליה וחופנת אותה כאילו היא ביתה האבודה. או למשל הבדיחות של אבא שלי עם המלצרים הגרמנים במסעדה. זה לא עובד אף פעם, אבל הוא ממשיך לנסות. כשביקשתי מהם לקחת את הקטנצ'יק לאימון כדורגל, אמא שלי אמרה שבטח האימון בוטל כי יורד גשם מבול בחוץ והילד יהיה חולה. ניסיתי להסביר לה שזה לא משנה פה כי יורד פה גשם כבר חודש וחצי, האימונים מתקיימים כרגיל. היא היתה הסבתא היחידה שרצה אחרי הנכד שלה עם מטריה במגרש מול הפרצוף ההמום של האמהות הגרמניות מסביב. יש מצב שהמאמן חשב שהוא נצר למשפחת מלוכה או משהו. סבא אגב, עמד על הקווים וצעק "תבעט לו ברגל! תחטוף לו, אל תוותר להם, הם לא ינצחו אותנו שוב!"
אבל הכל משתנה כשמשהו קורה
ומשהו הרי תמיד קורה
רק אז אני מבינה כמה אני באמת רחוקה
זו התחילה כמו עוד שבת סטנדרטי. התארחנו דרך שיחת פייסטיים ב"על האש" אצל דודה יונה בקיבוץ. כולם היו שם, אכלו ונהנו, ואני רק מלראות דרך המצלמה את הסלטים שהיו מונחים על השולחן שדודה שלי פתחה, הפכתי אמוציונאלית ורעבה, אז אמרתי להם שאנחנו בדיוק גם בדרך לאכול איזו נקניקיה עם שפצלה (בעעע) ושנדבר שוב בערב.
אבל הם לא התקשרו בערב.
התקשרתי, אבל ההורים שלי לא ענו. ניסיתי גם את האחים שלי אבל הם גם לא ענו. סימסתי לגיסתי, עליה תמיד אפשר לסמוך שתגיד לי את האמת. היא קראה את ההודעה אבל לא ענתה. טוב נו, בטח מסליקים איזו ארוחה במסעדה שאני אוהבת ולא רצו להוציא לי את העיניים. הם יודעים שאני טיפוס רעב. למחרת בבוקר דיברתי עם אבא שלי והוא נשמע די רגיל. קצת ילדים, קצת מזג אויר אבל אז כששאלתי מה שלום אמא הוא אמר שקצת כואבת לה הרגל אבל היא בסדר גמור וליתר ביטחון, אם לא יעבור לה עד הערב, הוא יקח אותה למיון
לא אמין בעליל
התחלתי לתחקר את האירוע בשלט רחוק בכל ערוצי התקשורת שעמדו בפניי, ואחרי בדיקות רקע, חיקור עדים ואיסוף מודיעין, אחי הקטן נשבר והודה שאמא שלי נפלה אתמול בערב בבית ולא מסוגלת לדרוך על הרגל. הם לא רצו להגיד לי כדי לא להדאיג אותי, כי זה בטח שום דבר. אני באמת לא מבינה את הקונספט הזה של "לא להדאיג אותי". כאילו מה נראה לכם, שאם לא תענו לי לטלפון שבוע ואז אמא שלי תופיע לי בשיחת וידאו עם רגל תלויה על מנוף במיטת בית חולים אני אחשוב שהכל סבבה, ואשאל על מה מזג האוויר?
השומדבר הזה ברגל, גרר ניתוח בפיקת הברך וקרקוע אווירי של חודשיים ארוכים וקשים של געגוע. זה תכף נגמר והיא שוב תעלה על המונית האווירית שלה כדי לרוץ אחרי הילדים שלי עם בננה ביד וטישו ביד השניה. אני בזמן הזה אתלה עליה ואחבק אותה חזק מאוד תוך שאני מכייסת לה את הדרכון מהתיק ומשאירה אותה איתי, כדי שהיא לא תעיז ליפול שוב כשאני לא בסביבה לתפוס אותה.