נראה לי שהם עדיין לא מבינים עד הסוף את המשמעות של החזרה לארץ
אני די שם, נראה לי. אני תמיד משוויצה באיך הצלחתי למנוע את ההתגרמנות שלי והשתדלתי להישאר ישראלית בכל רמ"ח איברי, למורת רוחם של תושבי ברלין. הרי תמיד שקט לי פה מדי, לכל דבר יש תור מסודר ובאופן כללי יותר מדי רגוע. אה, והגרמנים. ובכן, אני והם אף פעם לא הצלחנו להבין אחד את השניה, אפילו אחרי שנתיים כשכבר די הצלחתי לדבר איתם באותה שפה, זה פשוט לא עובד ביניינו. אבל הילדים שלי זה כבר סיפור אחר. הם חייבים איזו הכנה. זוהי חובתי ההורית לתווך לכם את החיים, לא? הם בסך הכל הגיעו לפה תינוקות ועכשיו חוזרים אשכרה ילדים. אני חייבת לנסות לרכך להם קצת את הנחיתה.
אה ובואו כמובן לא נשכח אותו. האיש שבשנתיים האחרונות הגדיר מחדש את המילה יקה. האיש שסדר, ארגון ותהליכים הם נר לרגליו. שמצא כאן מזור לכל מכאוביו, בעיר שבה לכל תקלה יש מומחה ולכל טופס יש חותמת. איך לעזאזל אני מחזירה אותו מפה לגברת גאולה מביטוח לאומי שעושה הפסקת צהריים מ 11:50 עד 13:30 ומסיימת לעבוד בשתיים אז תבוא כבר מחר, ואני אקבל אותך בין לבין אוי היום סוגרים ב10 אני בדיוק צריכה לצאת לסידורים. צריך להודות על האמת, גם לפני שעברנו לפה, הוא לא היה הטיפוס שהצטרף אליי לקניות ב"אושר עד" או שלוקח להעביר את האוטו טסט באזור תעשייה של פתח תקווה. ההתערבבות עם הבריות לא פשוטה לו ובאופן כללי הוא לא מבין את הצורך לצאת מגבולות תל אביב.
אז אני בעצם לוקחת שלושה גרמנים, ומחזירה אותם למזרח התיכון.
אני מנסה לתכנת את המוח שלי חזרה ללפני שנתיים, להיזכר מה צפוי לנו, לפחות בהתחלה, ומתחילה לנסות לצמצם להם פערים. הצעד הראשון היה כשהתחלנו למיין את הבגדים שלהם. ארגז אחד שלוקחים לארץ וארגז שני לתרומה. דבר אחד אני יודעת בוודאות והוא שלילדים שלי לא יהיה קר בחורף בישראל. אם כבר אז הסכנה היחידה שלי היא שהם יתייבשו לי למוות. זרקתי לארגז התרומות את כל הכפפות, הגרביים התרמיות והמעילים הכבדים, אבל כשהם קלטו שאני מעיפה הצידה את חליפות השלג שלהם, הם עצרו את הכל והסתכלו עליי בבהלה. "אבל אמא, מה נלבש בדרך לגן?". אוקיי, לא היתה לי ברירה. התיישבתי לידם על הרצפה, הסתכלתי להם בעיניים ונתתי להם את כל האמת בפרצוף. "ילדים, יש לי משהו לספר לכם, אני צריכה שתהיו חזקים. "בתל אביב אין חורף". הם הסתכלו עליי במבטים לא מבינים. "אז לא קר שם בכלל?" הוא שאל באימה. "נו ריין?" היא צעקה עליי מזועזעת. לא בדיוק, יש חורף, יש ריין, אבל לא קר ואפור כמו פה. שהם ביקשו שניקח את החליפות בכל מקרה, רק כדי שאם ירד שלג הם עדיין יוכלו לצאת לחצר לשחק בגינה. קלטתי שהם לא ממש מפנימים את האקלים החדש שצפוי לנו. לא נורא, ניקח את זה לאט לאט, הלחות תשבור גם אותם בסוף.
בכלל מזג האויר הזה ששיבש אותי פה לגמרי, הולך לשבש אותם בחזרה שם. רק הפוך. אני בעיקר מדברת על גריזלדה בת השנתיים וחצי הקטנה שלי שלא מורגלת בעליל לאקלים הים תיכוני. היא מסתנוורת מהשמש כמו עטלף, ומתחילה להזיע ב 20 מעלות. מבחינתה הצבע הרגיל של השמיים הוא אפור, מה שמסביר את העור השקוף שלה. הדרך היחידה להכין אותה לחום וללחות שהיא הולכת לפגוש היא לדחוף אותה לסאונה רטובה ולראות אם היא מצליחה לשרוד שם יותר מ 7 דקות. עד עכשיו היא חשבה שהחודשיים המוזרים האלה שהגרמנים קוראים להם קיץ, הם תקופה קצרה שבה יושבים בבית, בחלונות סגורים ומחכים שתיגמר. היא נכנסת לתרדמת קיץ ולא מבזבזת אנרגיה מיותרת. תכלס, מדובר פה בשלושה יצורים ששכחו זיעה מהי. אבל אני זוכרת. אני זוכרת טוב מאוד מה קורה להם כשהם פוגשים לחות. כשהם מזיעים הם הופכים למפלצות נרגנות ומקטרות, וזה לא משהו שיבוא לי טוב עם כל חבלי הקליטה מסביב. אז החלטתי לעשות ניסוי בבני אדם. בבוקר רגיל כשכולם היו מחוץ לבית, הדלקתי את כל ההסקה בבית. על המעלות הכי גבוהות שיש. לקח להם שעה מהרגע שהם נכנסו הביתה כדי להגיד לי שזה לא אנושי לחיות בטמפרטורות האלה, ושזה מרגיש כמו לחיות בתוך מדורה. וולקאם טו יזראל. בהצלחה לנו.
והרעש, אוי הרעש. הם לגמרי שכחו את הרעש. ולמרות שממש ניסיתי, אני הרי במיעוט כאן, אז לא הצלחתי לעשות מספיק רעש כדי להשאיר להם את החוויה הישראלית חרוטה מספיק עמוק. אז למרות שאני די טובה בלהרעיש ואפילו הקפדתי על שיחה יומית עם סבא וסבתא וקצת אחיינים שמשתוללים ברקע, זה עדיין לא מספיקכדי לתת להם את התמונה האמיתית של ארוחת יום שישי אצל ההורים שלי או הליכה ברחוב תל אביבי טיפוסי. מדובר בילדים שגדלו במדינה שבה אם שמישהו ברחוב קורא לחבר שלו שנמצא כמה צעדים לפניו בקול רם, כולם עוצרים ומסתכלים עליו בזעם. רעש פה נחשב לוולגרי ויוצא דופן. האוזן של הילדים שלי הפכה לכל כך רגישה שאם אני חלילה מנסה להגביר קצת את הטלוויזיה מעבר לווליום המוכר להם, הם מייד יזדעזעו ויגידו שזה "טו לאוד!". עכשיו תדמיינו אותם באמצע הרחוב בארץ, עם הרעש שאני חולה עליו אבל לא מתיישב בעליל עם יכולת ספיגת הדציבלים שלהם. לא פשוט בכלל. אז נכון שהשתיקות הגרמניות יכולות לעיתים להישמע כמו צרחה תת קרקעית, אבל כדי להכין אותם במעט לחזרה הביתה, שמתי באוטו את הדיסק של סטטיק ובן אל בווליום "טו לאוד", וכל יום בדרך לגן אנחנו מתרגלים את האוזניים הקטנות שלהם לווליום האמיתי של החיים.
האמת שלפני שבועיים, היה לנו פרומו לא רע לחזרה לארץ, בדמות חופשה של המשפחה המורחבת שלי בורנה, בולגריה. חגגנו לאמא שלי כפרה עליה יומולדת 70, וזו היתה הזדמנות מעולה לאגד אותנו במלון הכל כולל פלאס קזינו, בופה ואקה דו דו בבריכה. אני ראיתי בזה הזדמנות מעולה לערבב את האירופאים שלי עם העם כדי להבין איפה אנחנו עומדים.
הילדים שלי, שלמדו לשחק עם מקל ואבן למשך יום שלם, ודי נהנו מזה, נכנסו לשגעת מכל מה שהמקום סיפק להם ולא שבעו עד שעות הלילה המאוחרות. ליטרלי אגב, הם פשוט לא הפסיקו לאכול. מי האמין שיש להם קיבה שמסוגלת לאכול את כל מה שסבתא שמה להם על הצלחת. אצלי הם כאמור אוכלים רק שניצלים. אחרי יומיים הם התחילו להשתמש בכל מיני מילים שהם בחיים לא הכירו כמו "בא לי" או "די!". תבינו, הילדים שלי גדלו, כיאה לגרמניה, להיות חיילים די צייתנים. מי שצמא הולך לשתות, ומי שנמאס לו ממשהו, פשוט מתאפק וממשיך עד שכולם מסיימים. ואז פתאום קלטתי שהם מפתחים אטיטוד של דיווה ומדמיינים שאני עובדת אצלם. לא יקום ולא יהיה, שיזהרו שהרילוקיישן הבא לא יהיה לקוריאה הצפונית ואז נראה מי מעיז להגיד לי "בא לי".
הנושא הרגיש ביותר הוא כמובן הדירה שאנחנו מחפשים בתל אביב. שוק הדירות בברלין יכול להיות אכזרי ממש כמו בארצנו הקטנטונת, אבל עדיין הרגשתי שאני חייבת לרכך לו ולעצמי את המכה בכל הנוגע לסטנדרט של הדירה שאליה כנראה ננחת בתל אביב. עכשיו בואו, זה לא שחיינו פה באיזו וילה מטורפת, ממש לא. אבל כן התרגלנו לסטנדרט מסויים שבארץ שמור רק לבודדים שהתברכו בירושה נאה. אז כדי לתווך לו את המציאות של הדירות התל אביביות, המצאתי ז'רגון של מתווכת, ופשוט התחלתי להחליף את המונחים. אני נגיד מסבירה לו שהדירה חמימה וביתית ובימים מסויימים כמעט רואים את הקצה של הים, במקום פשוט לומר שמדובר בדירה פיצית בפריים לוקיישן ולא שוכחת להסתיר את התמונה של הקיר המתקלף מהרטיבות בסלון. אני אומרת לו את המשפטים הרגילים שלא אכפת לי איפה נגור, העיקר שאנחנו יחד, ושהבית הוא איפה שהוא והילדים נמצאים, אבל בראש אני הולכת על רצפה חמימה ויש לי אי מעץ במטבח. שמישהו יעיר אותי ויגיד לי שמרצפות שומשום זה לא באמת כזה נורא.
השפה זה החלק היחיד שאני מרגישה שאיבדתי בו שליטה. מילא אבא שלהם שהעבודה שלו גרמה לו להיות מהמתנשאים האלה שמחליפים מילים בעברית לאנגלית כי זה "נשמע יותר טוב". אבל אצל הילדים זה לא משהו שתיכננתי שיישאר. בפועל, יש לי ילד אחד שמדבר במבטא יקי כאילו הוא עלה לארץ בעליה השנייה וקצת נשמע כמו שמעון פרס ננסי. "אמא, אני והחביייייירים בגן שיחקנו היום במאג'יקס" הוא אומר לי או מבקש ממני "רק עוד רייייגע" כשאני אומרת לו להוריד את הצלחת שלו מהשולחן. זה עוד כלום לעומת הקטנה, שאשכרה המציאה שפה חדשה שרק היא מבינה, מצליחה פה ושם לסנן לעברי איזה "אמא, איי לאב אותך" או "וור איז מיי מוצצי?". המון בהצלחה לגילה, הגננת החדשה שלה.
כולם אומרים לי להפסיק לדאוג כי זה יקרה באופן טבעי. הם הרי יתרגלו בסוף כי וואלה, כולם מתרגלים. אני לא באמת יכולה להעביר להם את התחושה של להיות בארץ לפני שהם אשכרה שם, אז חבל על האנרגיות שלי. אז נכון שגידלתי אותם במובלעת ישראלית בברלין, עם טלוויזיה ישראלית, פתיתים וחברים צברים למהדרין, אבל איכשהו בשנתיים האלה הם בכל זאת הצליחו לברוח לי בין האצבעות וספגו פה כמו ספוג, או במקרה שלה, כמו ליפה, את כל מה שלרילוקיישן הזה היה להציע. עכשיו נותר רק לקוות שגברת ליפה פה לא תהפוך בלחות הישראלית לגברת פטרוזיליה.
וויש מי לאק
