רע לתפארת

לא ברור איך זה קרה. לפני שבוע עוד היינו עם חולצות קצרות, ישבנו על הדשא לפיקניק וצילמנו תמונות של שלכת. איך זה שעכשיו אני חופרת בהיסטריה בקופסאות הבגדים מהמחסן, כדי למצוא את הסוודרים העבים, הכובעים והצעיפים.

הוא הגיע. הם אמרו שווינטר איז קאמינג והם צדקו. פאק.

זה אפילו לא היה הדרגתי. קמתי בוקר אחד וזהו. זה נגמר. וקר לי. אבל ממש. אני מסתכלת קדימה אל האופק האפור ולא רואה קרן שמש לפחות עד תחילת אפריל. חמישה חודשים לפניי. חמישה חודשים של חשיכה. ברלין נותנת לי ארבע שעות שמש ביממה, אבל חוץ מזה, חושך. אני מפזרת את הילדים לגן בחושך, ואוספת אותם בחושך. עושה קניות בחושך, ומתעוררת בחושך.

אבל מה בינתיים? איך אני שורדת את החורף הזה? רק תשאלו את הברלינאים!

"החורף זה זמן נפלא להתחבר לעצמך, למקום האישי שלך, בבית, וחמש בערב זה זמן המשפחה הכי כייפי!" כולם אומרים לי. אז קודם כל, ניוז פלאש - חמש זה לא ערב, זה אחר הצהריים! ואצלי הבעל עובד עד הערב, שלא לומר לילה. אז פחות זמן משפחה ויותר זמן לי לשמור על הילדים. לבד.

ובכלל מה זה זמן משפחה? זה נשמע כמו תמונה מתוך קטלוג של איקאה שבו יושבת משפחה בלונדינית סביב האח בסלון ומשחקת שבץ נא. בבית שלי זמן משפחה זה הזמן הזה שיש רעש, ובלאגן והם רבים ואני צורחת, וחביתות מתעופפות באויר. אני לא רוצה זמן משפחה, אני רוצה לשתות קפה בחוץ. בכלל, אני לא מבינה מי צריך זמן משפחה כל יום כשיש פה וויקנד כל כך ארוך. לכו לגן חמודים, נתראה ביום שישי.

ובבקשה אל תמכרו לי Me Time בבית כפעילות חורף. נמאס לי מעצמי. אני משעממת את עצמי. די! כמה עבודה עצמית עוד אפשר לעשות? ביליתי את רוב שנות העשרים שלי בחפירה בעצמי, בנבירה בתוך נשמתי המיוסרת, ובהבנה של תהליכים נפשיים שנראו לי אז הרי גורל. מספיק. אני עם עצמי סיימתי. אני רוצה לצאת, לטייל, לשבת בפארק ולאכול צהריים באיזו כיכר. אם אני אבלה עכשיו חמישה חודשים על הספה בבית אני עלולה לעשות על עצמי חרם.

כולם אומרים שהחורף זה זמן מצויין להתחיל לטפח תחביב ישן או למצוא תחום עיסוק חדש. קצת DIY, אולי קורס סריגה או סדנת אפייה והופ, השמש שוב זורחת. אין לי תחביבים ישנים. כשהייתי בת 12 עשיתי צמידים מחוטים צבעוניים, זה נחשב? עשיתי חיפוש זריז על סדנאות באזור שלי ובאמת יש כמה הצעות מעניינות כמו סדנת גילוף כלי מטבח וקורס אימפרוביזציה להעצמה אישית. האמת שחשבתי על משהו שיותר יעניין אותי כמו סדנא לשיזוף בהתזה או איזה קורס להכנת חמין בעשר דקות, אבל היי, גם קוץ במדבר יכול להיות סחלב, אז אני לוקחת את מה שיש. עדכונים על כפות העץ החדשות שלי וכמה אצבעות איבדתי בדרך, יגיעו בהמשך.

האמת שיש בעיר מקומות חמים ונעימים לשהות בהם. הגרמנים כידוע מתים על סאונות. נשמע חלומי לא? להיפטר מהמעיל והצעיף ופשוט לשבת ולהעלות באדים בריח אקליפטוס. אז לקחתי את הגבר שלי לחצי יום כיף בספא שקיבלנו עליו המלצה חמה מחברים. פקידת הקבלה קיבלה את פנינו בשמחה עם תה ירוק והגישה לנו מפתחות לתאי ההלבשה, לא לפני שהיא הדגישה שאזור הספא הוא אזור נטול טקסטיל.

"חיזרי שנית" אמרתי לה "מה זאת אומרת נטול?", אני מחכה לתשובה שלה ובינתיים קולטת אותו עומד לידי מחייך כמו ילד מתבגר בן 15 שאמרו לו שזה בסדר להציץ למלתחות של הבנות. "זה אומר שאי אפשר להסתובב עם בגדים בפנים, השימוש במתקנים שלנו הוא בעירום", היא אמרה באדיבות בלתי נסבלת.

הסתכלתי רגע החוצה, היה גשום וקר. אז נכנסנו. מה כבר יכול לקרות?

השארתי את הבגדים שלי בתא ההלבשה, התכסיתי במגבת ומעל קשרתי את החלוק ונכנסנו לסאונה הראשונה שראינו.

מה אני אגיד לכם, זה לא היה מראה קל. לפעמים אני עדיין מתעוררת בלילות בבהלה ונזכרת בכמה מהדברים שראיתי שם. נכנסתי לסאונה וחיפשתי מקום לשבת. פילסתי את דרכי בזהירות רבה כדי לא התחכך באף אחד או אחת. כולם ישבו שם מחוייכים, אדומים ועירומים כביום היוולדם. רק אני והוא יושבים מכוסים כמו אמא טאליבן מתים מחום. ואז נכנס המפעיל. כן כן, מתברר שבסאונה יש הופעה. הוא הגיע עם ענפים של לבנדר ושפך שמן ריחני על האבנים החמות של הסאונה. הוא ביקש מכולם לעצום עיניים ולנשום רק דרך האף. תוך כמה שניות הטמפרטורה בפנים עלתה ב 50 מעלות לפחות והרגשתי את השערות שלי באף נשרפות. "אני חייבת לצאת מכאן. עכשיו" אמרתי לו. "רגע" הוא המשיך לחייך את אותו חיוך דבילי מהכניסה "רק נכנסנו".

זה לא יעבוד לי כנראה. לא שיש לי בעיה עם עירום, פשוט יש לי בעיה עם עירום של אנשים אחרים.

חברה אמרה שכדאי לי לקנות מנורת זריחה, או מנורת שמש. "כולם מכירים את זה באירופה" היא אמרה "אצלנו בעבודה לכל אחד יש מנורה כזאת על השולחן". אז גיגלתי את זה ומסתבר שזו מנורה אדומה שמדמה את אור השמש. האור מהמנורה גורם לגוף שלנו לחשוב שעדיין קיץ וזה עושה טוב גם ברמה הריגשית. מעולה, עכשיו רק נשאר לקחת בריסטול ולצייר עליו אנשים וממש אפשר לעשות הצגה של חיים נורמלים! האמת שאני מבינה למה הם משתמשים במנורת שמש. כי הם הרי לא מדליקים את האורות פה. זה בניגוד לאג'נדה האקולוגית שלהם. בכל מקום שאליו אני נכנסת, חשוך. ואם אני מנסה להדליק את האור הם מסתכלים עליי ומכבים בהפגנתיות כאילו מינימום רצחתי גור כלבים. אולי שימציאו מין מנורה ענקית כזאת שיכולה להאיר על כל מקומות? אההה קוראים לזה שמש. וזה לא קיים פה. חבל.

יש לי עוד 5 חודשים לפחות לקום בחושך, לקפוא מקור, ולהתחנן לאייפון שלי לאיזה יום של שמש עם 7 מעלות. חמישה חודשים וגם אני אוכל להגיד ששרדתי את החורף הגרמני. קטן עליי, אני משננת לעצמי שוב ושוב בראש. זה לא שאת צריכה ללכת בשלג יחפה עם כותונת. קצת קור לא הרג אף אחד. טוב, זה לא ממש מדוייק.

בסדר נו, לפחות קיבלנו פה קיץ חם. שלא יגידו שאנחנו עם של חמדנים. רק חבל שגם אותו הצרעות הרסו לי. ועל ההמצאה החדשה הזאת שקוראים לה מזגן, הם גם טרם שמעו פה, בברלין. זה כנראה יגיע עוד כמה שנים, אחרי שהם יבינו שלנסוע ברכבת דחוסה באנשים, ב 40 מעלות, זה לא רעיון טוב.

בעצם, אולי זה לא רעיון כזה רע. טוב נו, אז אולי אני קצת חמדנית.