זה מתחיל כל פעם אותו הדבר. גישושים בוואטסאפ, מנסים יחד למצוא תאריך שיסתדר. כל אחד מנסה לראות אם השני באמת רציני או שזה רק בקטע של נימוס. אבל אז זה נהיה אמיתי, פתאום אני מקבלת צילום מסך של כרטיס טיסה, והנה יש תאריך, יש לאן לשאוף. תכף נפגשים ואפשר כבר ממש להגיד שזה קורה. גם אם זה יקרה עוד כמה חודשים, זה לא משנה, העיקר שקבענו תאריך ועוד שניה נפגש. ואז חודשים אנחנו משחקים על זה. זה הופך להיות הדבר שעליו אנחנו מדברים כל הזמן. תכלס, לפעמים הציפייה יותר כיפית מהדבר עצמו. אנחנו סופרים יחד את הימים לאחור, פותחים את הבוקר בהודעות של שעון כמו לפני הגמר של "כוכב נולד", עושים מלא תכניות לא הגיוניות בעליל לזמן כל כך קצר, לאיפה נלך, איפה נאכל. חוצמזה, הרי העיר היא לא הסיבה האמיתית לביקור, אתה בא לפה בשביל לבקר אותנו לא? אז לא צריך להסתובב יותר מדי, הכי כיף שנשב בבית על הספה, נזמין טייק אווי, ונדבר אל תוך הלילה.
ואז זה קורה, היום המיוחל הגיע. אני נוסעת לשדה תעופה, או מחכה בבית דרוכה. מכינה את חדר האורחים, ממלאה את המקרר, מצחצחת את הבית ומכינה את הילדים לקראת מה שהולך לקרות בימים בקרובים. פעם הם חשבו שרק סבא וסבתא באים לישון אצלנו. לאט לאט הם הבינו שהחדר הזה בבית עם הספה המתקפלת מאכלס בתוכו כל פעם מישהו אחר.יש מצב שהקטנצ'יק שלי חושב שאנחנו חלק מהמאפייה הסיציליאנית, כי אנחנו מציגים לו כל חבר של אבא כ"דוד", וכל חברה של אמא זו "דודה". "הנה חמוד, זה דוד אסף" ו"אתה זוכר את דוד אבישי מתל אביב?", "מחר דודה זהר מגיעה לבקר לכמה ימים". וכולם מקבלים חדר, ומיטה, ומקום בלב שלנו.
הם מגיעים ואיתם מגיע רגע האושר האמיתי של כל ביקור. הרגע בו הם פותחים את המזוודות שהם הביאו איתם. אחחח איזו חגיגה!! במבה, פתיתים, שקדי מרק, עיתוני "לאישה" ופיצוחים נזרקים לחלל החדר. אקסטזה בבית. תכלס, אני רק מתלהבת לראות את השקיות הורודות של "רמי לוי" שמבצבצות להם מהתיקים. ואז הם מוציאים את השקית עם הדברים המוזרים שביקשתי מהם להביא לי. שקית הסטיות הקטנה שלי. השקית עם הדברים שפעם הייתי מתפדחת לבקש, היום אני חסרת כל בושה. מקלוני אוזניים מעץ, סמרטוט ריצפה בגודל נורמלי עם חור באמצע, במבה אדומה, משחת החתלה של ד"ר פישר ועוד כל מיני מוצרים שהשתיקה יפה להם. ואז כמו אחרונת ההומלסיות, אני קולטת שקית חומה של ארומה מציצה לאורח שלי מהתיק גב. לא ידעתי אושר אמיתי מהו עד שלא נתתי ביס בחצי סנדביץ' סביח מעוך ומפורק שעבר טיסה, והגיע אליי הביתה בכוחותיו האחרונים. המתנה הכי טובה אבר.
כל ביקור הוא אחר, בדיוק כמו שכל גבר שהיה לי בחיים הוא אחר. יש את המאכזבים, אלה שכל כך חיכיתי לביקור שלהם, ואז גיליתי כמה ששניינו השתנו וזה בעצם כבר לא כמו פעם. מהר מאוד אני מגלה שהם יותר בעניין של ריצות ספרינט בין המחלקות השונות בפרימארק ופחות בעניין של ארוחת יום שישי משפחתית. ויש את המתקרבנים, שבאו לפה לנוח מהחיים הקשים שלהם בארץ. הם בדר"כ באים מבאוסים, ומביאים את הדיכאון שלהם אליי לסלון. הטריגר לחופשה פה היה ריב עם הבעל או משבר בעבודה, והספה שלי מהר מאוד עוברת הסבה לספה טיפולית. יש את התלותיים שלא ירדו למטה בלי ליווי צמוד ויש את המעניקים, שבגלל שהם ישנים אצלי בבית לא יתנו לי לעשות או לשלם על כלום. לא יודעת, אולי אני עושה טעות שהאורחים שלי ישנים אצלי. כבר כמה פעמים אמרו לי חברים פה "את נורמלית? תעיפי את הספה המתקפלת, זה מתכון לאסון". אבל תכלס האסון הוא של האורחים שלי. לצערם הילדים שלי כבר למדו לפתוח דלתות ולכן מי שלא אוהב לקום ב 06:00 בבוקר כשילדה בת שנה וחצי מושכת לו באף וילד בן 5 מוסר לו כדורסל לראש, באמת כדאי שייקח חדר בבית מלון.
כן, רבים ושונים היו ביקוריי, אבל כמו שכבר למדתי, כל מערכת יחסים נגמרת. ומאז שאני כאן אני חווה פרידות על בסיס כמעט שבועי.
זו כרוניקה ידועה מראש. יום לפני שהביקור נגמר אני כבר מתחילה להרגיש את זה מחלחל. אני הופכת שקטה יותר, עצורה יותר. אני לאט לאט מרגילה את המוח שלי לחשוב שוב במובנים של שיגרה. בית. משפחה גרעינית. כדי שהנתק לא יהיה חד מדי. לפעמים אני נפרדת מהם בלילה והולכת לישון. שומעת אותם קמים לשדה תעופה בשעות מוזרות, מסיעים את גלגלי המזוודה על הריצפה של הבית שלי בפעם האחרונה. אני לא קמה להגיד שוב ביי. אני לא מסוגלת לעבור עוד פרידה. ביום אחרי שהם עוזבים אני תמיד מנסה להישאר מאוד עסוקה. מדליקה את כל מכשירי החשמל בבית, בעיקר אלה שמרעישים. הכל כדי לנסות להתגבר על השקט. הם כותבים שהם הגיעו, שהטיסה היתה מעולה ותודה על הכל, היה ממש כיף! לפחות הם לא כמו הגברים האלה ששוכחים מייד אחרי.
נפרדו ממני כמה פעמים בחיים שלי וכל פעם זה הוביל למקום רע יותר. אני ישר לוקחת את זה על עצמי. רק שמאז הרילוקיישן ה "אני לא מספיק יפה או חכמה" התחלף ב "לא היה להם מספיק כיף" או "לא הייתי מארחת מספיק טובה". זה לא משנה כי בכל מקרה פתאום הם אינם. עם הטוב ועם הרע שלהם, יום אחד הם פשוט עולים על המטוס וחוזרים הביתה. לפני דקה הם עוד היו חלק מהחיים שלי, מהשיגרה שלי. ופתאום אין אותם. הדלת נסגרת אחרי חיבוקי הפרידה ובבית משתררת דממה מבעיתה. בסדר, הדממה תכף תישבר עם ספונג'ה, הרים של כלים ושואב אבק אבל, עדיין, אחרי שהתרגלתי לעוד מישהו בבית, פוף, חזרה לשקט.
לא יודעת מה יותר קשה, שנפרדים ממני או שאני צריכה להיפרד מהם. כל פרידה הורגת אותי מחדש. בעיקר מהמשפחה שלי. אני הרי בכיינית על, והם יודעים את זה. יש להם כל מיני שיטות לנסות לשפר לי את הפרידה. האחים שלי נפרדים ממני ראשונים, למרות שאני ישר בוכה להם על הכתף הם עדיין ינצלו את ההזדמנות כדי לצחוק עליי שאני לא חוזרת לטירונות ולהזכיר לי שאם המצב היה הפוך, הם היו צועקים לי "ביי" מהרכב הנוסע בלי להתסכל לאחור. ואז מגיע תור אבא שלי להיפרד. הוא לא בעניין של ריגשי, ועושה את זה זריז עם פרצוף חתום. הוא גם תמיד יזרוק משפט פרקטי כמו "מה את בוכה? אנחנו הרי עוד שניה באים לבקר אתכם". הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה אבל בזמן האחרון, בעיקר כשהוא נפרד מהקטנים, הוא עם משקפי שמש, אפילו שהטיסה בלילה.
ואז מגיעה הפרידה מאמא שלי. אני והיא זה ריטואל קבוע של סרט ערבי כל פעם מחדש. בכי, קריעת חולצה וזריקת חול על הפנים. על הדרך היא תמיד תדחוף לי לתיק איזו חמסה או תפילת הדרך וכמובן איזה חטיף או סנדביץ, למקרה שאני אהיה רעבה. אחרי כל זה היא פשוט מחבקת אותי בשקט והכל מסביב נעלם. אני מסניפה אותה עוד קצת והיא רק אומרת לי "אני יודעת נשמה שלי, גם אני כבר מתגעגעת".
הדרך חזרה הביתה תמיד כל כך קשה. נהג המונית, דילת הקרקע ואפילו המוכר בארומה, מסתכלים עליי עם הראש מוטה הצידה בהבנה, אחרי שהם רואים את העיניים הנפוחות שלי. תכלס, אני כנראה צריכה להצטלם ככה לדרכון שלי כי רק ככה הם מזהים אותי שם בצ'ק אין. עיניים אדומות, דומעת, מחזיקה עגלה ביד אחת וסנדביץ חומוס ביד השניה.
אני יודעת שאני אמורה כבר להתרגל לפרידות האלה אבל זה כל פעם תופס אותי מחדש, כאילו בלי הכנה. כמו עוד בחור שזרק אותי אחרי שנתתי לו חתיכה מהלב שלי. הבאסה היא שגם אם הבחור היה כלב והתנהג אליי מזעזע, וגם אם אני לגמרי יודעת שלא שווה לבכות עליו, אני עדיין מרגישה בחסרונו. אלוהים יודע שיש ביקורים קשים ומעיקים. כאלה שמראש ידעתי שהם יהיו ארוכים מדי, אינטנסיבים מדי או פשוט סתם באו בתיזמון לא טוב. אבל גם זה לא הופך את הפרידה לקלה יותר. אני תמיד נשארת עם הרגע הקטן והמביך הזה, שלפני החיבוק האחרון, שבו צריך להגיד שלום, שוב.
היום בבוקר, חמותי חזרה הביתה אחרי ביקור של חמישה ימים אצלנו. אחרי חמישה ימים מלאים שלו עם אמא שלו, שלי עם אמא שלו, ושל הילדים עם סבתא 24/7, חשבתי שהפעם יהיה לי קל יותר להיפרד. כי הרי, כמה שכל ביקור יכול להיות מלחיץ, מרגש ומעייף, ביקור של החמות זה כזה, רק כפול מאה. אבל אז הבוקר, כשנכנסתי לסדר את חדר האורחים אחרי שהתחבקנו לשלום, מצאתי על השידה שקית קטנה של ארקפה עם שני רוגעלכים יבשים וערימה של מצעים ומגבות לכביסה. זה כל כך יפה מצידה, אמרתי לעצמי, אני בטוחה שהיא השאירה את זה רק בשבילי.